דרושה חקירה: מדוע כשלה אי.די.בי?

טוב עשה דנקנר כאשר משך את הבקשה לעיכוב ההחלטה של ביהמ"ש. זה היה צעד מאוחר, אבל הוא חסך את המשך ההתבזות בהליכים מסורבלים שהיו גורמים נזקים נוספים לנושי אי.די.בי. יש לקוות שהוא יחסוך מהקבוצה שכל כך יקרה לו תהליכים מיותרים נוספים. 

הלכת השופט אורנשטיין בעניין אי.די.בי הובילה לתהליך חדש ולסטנדרטים חדשים בקהילה העסקית. הדו"ח שהרכיבו על בן משה שליחי ביהמ"ש היה מלאכת מחשבת בתכנון של תהליך העברת השליטה בקבוצה. תהליך שגם מיקסם את הכסף שמקבלים בעלי האג"ח, וגם וידא שהמושכות עוברות למי שביהמ"ש יכול לתת בו אמון.

ואולם התהליך המשפטי בישראל אינו חף מאפשרויות לעיכובים, לדחיות, לבקשות ולערעורים. ראינו את זה אתמול. היינו כפסע מדחייה חדשה עם אפשרות של עוד חודשים ארוכים על הספסל. צריך (שוב) לתת את הדעת על הקלות הבלתי נסבלת של עינויי דין. לא רק בדיני נפשות, גם בדיני ממונות.

מבחינתו של בן משה, ציציותיו נבדקו באינטנסיביות על ידי צוות־על של רגולטורים. ועכשיו, אחרי שקיבל לידיו את השליטה עם שותפו אלשטיין, שוב כמעט נעצר לו התהליך. גם הביא את הכסף, גם יצא צדיק, וכמעט לא קיבל את העסק.

האשמנו פה לא אחת את המוסדיים שרצו לתת אשראים לדנקנר. את הבנקים שהעמידו לו קו חם להלוואות, בעיקר בחברות הפרטיות שלו. אבל אם הלכת ביהמ"ש היא לחקור את אנשי העסקים שרוצים לרכוש את אי.די.בי, אולי הגיע הזמן להלכה ציבורית שתיעזר, למשל, בשופט עליון בדימוס שיבדוק מה הוביל לקריסת אי.די.בי? 

הדו"חות הכספיים סיפקו תמונה חלקית בכל הנוגע לשאלה: לאן הלכו עשרות מיליארדי שקלים שגויסו במהלך השנים? לציבור מגיע דו"ח מקיף לא פחות על הסיבות לקריסתה של קבוצת אי.די.בי. כמו שאחרי מלחמת יום הכיפורים קיבלנו את ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט אגרנט, כעת אנחנו צריכים ועדה ציבורית לבדיקת הכשל המערכתי בפרשת אי.די.בי. 

היה פה כשל מערכתי, וחלק לא מבוטל ממנו קשור למוסדיים. אבל חלק גם לדנקנר ולאנשיו. אנחנו צריכים לקבל תשובה ציבורית כדי לדעת יותר מה קרה כאן.

*   *   *

צליל הגונג, תם עידן

הוא נאבק עד הרגע האחרון, אבל אתמול הרים דנקנר ידיים ואיבד את קונצרן אי.די.בי • הוא האמין שהכל מותר, וביזבז מיליארדים של הציבור - אבל אז הגיעה הנפילה • ועכשיו, לדרך חדשה עם רסן למשטר הפירמידות

צליל הגונג, תם עידן. נוחי דנקנר ואי.די.בי שוב אינם תאומים סיאמיים.

דנקנר נאבק בצורה מרשימה עד הסוף המר. אתמול נעצר ברגע האחרון לפני הגשת ערעור סרק על החלטת השופט איתן אורנשטיין להעביר את התאגיד לבעלים אחרים. אין לו על מה לערער. הוא טען כצפוי שלא נעשה צדק. כחלוף הזמן, כאשר ישקע האבק, אפשר שיבין כי לא היתה החלטה צודקת ממנה.

דנקנר אינו אדם רע. הוא הגיע לליגת־העל של הכלכלה הלאומית עם כוונות טובות. אהבו לאהוב אותו מפני שבתחילת דרכו הקרין לציבור את כל מה שנחשב לחיובי. ילד הפלא של המשק.

עד שאירע לו מה שקורה לרבים אשר קדמו לו. התחיל להאמין כי הכל יצליח. הכל מותר. איש אינו יכול לעמוד בדרכו. הוא יפסוק לשבט או לחסד. אין גבולות.

דנקנר השתמש במיליארדים של הציבור. מי שנתן לו את הכסף מעל באמון הציבור. אולי לא במובן הפלילי, אבל המוסרי. לא ייתכן שדנקנר לא הבין. אך איש לא בלם אותו. לא הנהלת הבנק ולא "המוסדיים", וכך הפך לכל יכול.

מנגנוני הבקרה והציבור יכלו לחסוך לעצמם ולהציל אותו מעצמו. למשל, אילו ברגעי זוהרו היו מונעים ממנו את עיסקת ישראייר, שהטילה על כתפי הציבור את הפסדיו. בדיעבד, מי שהניח לו לצאת יבש מן המים העכורים ההם גרם לו לחוש כי השמיים הם הגבול, כנאמר באנגלית, ותחושה זו מילאה תפקיד חשוב בקלקוליו.

אז התאהב במעמדו. גם התאהב בתאגיד. חילק רווחים כדי לקנות בו מניות והשקיע את רוב כספו בסל אחד. הוא האמין כי "הארץ־דה מרקר" שם לו למטרה לחסלו, ועימו אחרים כירון זליכה ועינת וילף ושלי יחימוביץ' ו"ישראל היום" והתנועה לאיכות השלטון, ואם נכונה הטענה הנבדקת בפרקליטות - והיא טרם סוכמה - כי אז הוא גם חצה את גבול המותר בחוק כדי להתגבר על קשיים שהוערמו עוד ועוד על דרכו לעושר ולאושר.

רק שהמאבק על עתידו של נוחי ועל פרימת קשריו העבותים עם בנק הפועלים ועם בן דודו דני דנקנר לא היה אישי בלבד. זה היה הקרב נגד הפירמידות שבנו הטייקונים, וזו של דנקנר בלטה יותר מן האחרות. המחירים המאמירים והעובדה כי דנקנר ועמיתיו עשו בקופות הפנסיה והמוסדיים והבנקים כבשלהם, עשתה את שלה.

לא ידע שובע

משפחות העושר לא ידעו שובעה. הן החזיקו יותר מדי כסף ונכסים בפחות מדי ידיים. נפילתו של דנקנר אינה משמחת. העובדה שהכנסת שמה סוף סוף רסן חוקי לעליונות משטר הפירמידות היא־היא הסיבה לתקווה גדולה ולשמחה. ישראל יוצאת עתה לדרך מתוקנת יותר.

ודנקנר? לטובתו ראוי שיניח לשלטון החוק לבדוק בלי רגשי נקמה ובלי טיוח את אשר מיוחס לו. מגיע לו דין, מגיע לו צדק, ואם העובדות מובילות למקומות אסורים - גם עונש.