ילד של לאט

"שמונה צבעים ראיתי / בקשת על הגבעה. / אמרו לי: / "לקשת יש צבעים / שבעה. / ספור מחדש, טעית! / מה שם הצבע שראית? / אין לו שם / לצבע השמיני, / הוא זורח בקשת למעני. / רק אני רואה אותו / רק אני".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לא בכדי השיר "הצבע השמיני" נושא את שמו של ספרה החדש של כהן אסיף, שרואה אור בימים אלה בהוצאת צלטנר. כבר יותר מ־30 שנה שהילדים, גיבורי שיריה של כהן אסיף, נגלים לצבע שמיני־דמיוני, יחיד ומיוחד, שהפך לסימן ההיכר הפואטי של המשוררת האהובה. הצבע השמיני מסמל את נקודת המבט הילדית, הראשונית, שחפה מצורת ההסתכלות החדגונית של המבוגרים, אותו קול רבים ("אמרו לי") שמיוצג בשיר.

הספר, שנבחר לפתוח את סידרת "דפי שירה" בעריכת רמי סערי, שמטרתה להציג שירה איכותית לצד "איור סיפורי", עושה בדיוק כך. בדומה לספריה הקודמים, גם כאן עוסקת כהן אסיף בהשקפת עולמו המסוקרנת, המשועשעת והתוהה של הילד.

בעזרת חרוזים פשוטים שמתגלגלים בקלות על הלשון ועלילות קצרות ואנקדוטיות, בונה כהן אסיף אני־ילדי משוחרר ששואל שאלות על סביבתו. בשיר "הבית שלנו" תוהה המספר "איפה נגמר הבית של השכנים ומתחיל הבית שלנו?"; בעוד הוריו מייחסים את השוני בין בית לבית לחפצים ולחוויות רגשיות שנחוו בבית - שירים שהושרו להם כשהיו ילדים או מפת שולחן שנרקמה - הילד מוצא פתרון ארצי יותר: "ואולי הבית מתחיל במפתח שאני אוחז, כי פעם איבדתי מפתח ולא יכולתי להיכנס".

הגיבורים הקטנים של כהן אסיף הם ילדים שהפנימו את ציווי החברה. בשיר "מסננת כזאת" הילד מספר: "נתנו לי מסננת לפה / שאדע מה לומר / שאגיד מילה מנומסת ויפה", אך מתנחם לבסוף שבחלום יוכל לפרוץ גבולות: "בלילה, בלי מסננת... בלי אסור, בלי מותר / חלום קטן חולם".

הגיבורים הללו לא איבדו את הרצון להשתהות, ליהנות מהרגע, כמו שכהן אסיף כותבת על אחד מהם: "אתה זריז כל כך, משיג אותי מיד, אני מאחוריך - אני ילד של לאט".

הצבע השמיני / שלומית כהן אסיף

איורים: ענבל לייטנר; הוצאת צלטנר, 55 עמ'