לומר את האמת לציבור, גם כשהיא כואבת

הכתבה המסעירה של אילנה דיין ב"עובדה" על רופאים מומחים הגובים סכומי עתק מטייקונים שמגיעים להירפא בארץ היא עוד חוליה בהתנהלות הרכרוכית של האליטה המנהיגה. במקום שראשי מערכת הבריאות יאמרו לציבור כי הם גובים בעבור הרופאים הבכירים את הכסף הרב מהמתאשפזים העשירים - הם משאירים אותם לנהל משא ומתן על מחיר הניתוח כמו תגרנים בשוק. למה? כי מערכת הבריאות חוששת לומר לציבור את האמת, שבזכות הרופאים האלה יש בכלל תיירות־מרפא.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זו רק דוגמה אחת לכך שחסרה בארץ הנהגה המתייצבת מאחורי מציאות כואבת בלי תכסיסים וקומבינות ורמזים. למשל, בימים אלה אבו מאזן דחה בעזות מצח את סידורי הביטחון שהציע ג'ון קרי לישראל במסגרת הסכם עם הפלשתינים. ברגע כזה הממשלה יודעת כי אילו קיבלה מההתנחלויות חבל לחדול מהבנייה לזמן־מה, היו בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון וציפי לבני משכנעים רבים בעולם שאין פלשתינים הרוצים בשלום־אמת, ומורא החרמות המערביות על ישראל היה מתכווץ. 

אם כן, שילכו ליצהר ולעופרה וימצאו שם אנשים נפלאים, המטים שכם בכל ימות השנה, וחלקם יקבלו זאת בהבנה. בתנאי שימצאו מולם הנהגה נחושה, אמינה, לא מתמרנת. אמנם יהיה מאבק, אבל צריך חוסן נפשי להתייצב בפני המתנחלים ולומר להם כי יש לנהוג על פי הכלל ש"איזהו חכם? הרואה את הנולד". לזמן־מה.

הדבר נכון בכל תחום. דוגמה פעילה, יש רבנים ציונים היודעים כי מרדכי (מוטי) אלון חטא ואינם מעזים להתייצב בפני ציבורם ולומר דברים כדרבונות אלא מגוננים עליו; ובעניין אחר נחוצה הנהגה חינוכית אמינה, שתאמר למורים כי נמאס מההיעדרויות הסדרתיות שלהם מהכיתה; ושתאמר גם לפסיכולוגים בבתי הספר כי הם מחלקים בהמוניהם פטורים ממאמץ בתואנה של בעיות נפשיות ולקויות למידה בהיקף שהוא בבחינת דוגמה רעה לצעירים. כך גם בדיור ובסעד ובתחבורה.

בכל עניין חובה לדון בכובד ראש ובזהירות, אך לאחר ההכרעה - לבצע בנחישות. אם הממשלה סבורה לאחר שיקול דעת מעמיק שקניית צוללת קודמת לסוללה נוספת של כיפת ברזל - היא צריכה לומר זאת לאזרחים ולעמוד על דעתה. זה יעניק לה סמכות, לא יחלישה.

החלטה רעה היא צרה. היעדר החלטה - צרה צרורה. עצימת עין מהסוג שהפגינה הנהלת בית החולים נוכח רופאיה המעולים היא צרה צרורה. מערכת הבריאות אינה לבד, אינה יתומה. הפקק בהצעות החלטה שאינן מוכרעות בממשלה ובכנסת וברשויות המקומיות ובבתי החולים הוא מזן אחיד, ומחולק בסיטונות.

 יהודה סוגר

התנהלות היועץ המשפטי יהודה וינשטיין היא כמו ראי הפוך. מתבוננים כיצד וינשטיין הניח לאביה אלף וליואב סגלוביץ' להכין את תיק אביגדור ליברמן למשפט הגדול וכיצד סגרו - ורואים בהשתקפות את פניהם של ראש אגף החקירות מני יצחקי והפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני, ויודעים כי גם גבי אשכנזי וארז וינר ואפילו בועז הרפז ייהנו מסגירת תיקים. כי יהודה סוגר.

ליברמן זוכה בתיק הקטנטן, שעליו הבטיח וינשטיין "ללכת עד הסוף"? יהודה יערער? לא באמת. יהודה סוגר. יש כתב אישום נגד הרפז? היה גם נגד ליברמן בתיק חברות הקש הגדול והתנדף, אל דאגה, יהודה סוגר, יסגור. גם לארז ולגבי, ולא יערערו על העונש־זוטא שהוטל על מרדכי אלון.

מכירה כללית. מכירה פומבית. עסקות טיעון בהזדמנות, לרגל סגירת חנותו של היועץ המשפטי.

 תשובה ציונית הולמת

ספרו של ארי שביט מ"הארץ", "My Promised Land", המטפס בשבועות אלה לצמרת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", נקרא במתח פנימי עוצר נשימה כתשובה חילונית־ליברלית למלעיזים האנטי־ציוניים במערב המתכווץ. כאשר האיראנים מתחמשים בגרעין ושונאי ציון באקדמיה האמריקנית משחיזים את נשק החרם נגד מדינת היהודים - ספרו של שביט מתמודד בזירה האינטלקטואלית הקשה במקום שבו הקושאן התנ"כי וברית בין הבתרים אינם ממלאים תפקיד מועיל. צריך לקוות כי התרגום לעברית לא יגרע ממתח ההצטיידות בטיעונים המדברים אל לב האדם המודרני.

לשביט היו שני סבא־רבא ששמם נקשר בתולדות הציונות. האחד הוא הרופא האגדי הלל יפה, האחר הוא הרברט בנטוויץ', שיצא בשליחותו של תיאודור הרצל לתור את הארץ, אבל שלא כמו המרגלים המקראיים, הוא וחבריו לא דיווחו על המסע לקונגרס הציוני הראשון ב־1897. בנטוויץ' ויפה הם שורשיו של שביט והעוגנים לספר שבו הרחיק עד להסכם אוסלו ולגרעין האיראני. מבחינה היסטורית ראוי להציג שתי הערות:

• בנטוויץ' ראה ארץ ריקה. ישראל זנגוויל - שהפך מציוני לטריטוריאליסט, שלא היה לו אכפת היכן תוקם המדינה היהודית - הצביע על הערבים המתגוררים בה. לכאורה ההיסטוריה הוכיחה שהצדק עם זנגוויל. אך לא בזמן־אמת.

בהגיעם לארץ מצאו נפה דלילה באימפריה הטורקית הגדולה. הערבים המקומיים לא טענו להגדרה עצמית, להכרה בהיותם עם. היו רכיב זניח בפסיפס העות'מאני, פלך בסוריה רבתי. ראשית ההתיישבות היהודית היתה הידחקות לארץ כמעט ריקה בקצה מרחבי שליטה נרחבים. מבחינה מעשית אכן היתה ריקה. לפחות על המפה.

• צה"ל מעולם לא טבח בערבים שהסתודדו במסגדים בלוד. הוא ירה תוך כדי לחימה אל בתים שמהם נפתחה אש לעברו. יש על כך מחקר מאלף של החוקרים באוניברסיטאות אברהם סלע, אלון קדיש וארנון גולן. קוראי אנגלית ימצאו על כך מאמר מדעי מנומק ב־M.E. Journal, 2005. כיצד אירע שהערבים הצליחו להסתירו לטובת גרסתם? 

מלחמת השחרור, שבה פתחו הערבים ב־1947 כדי "להשליך את היהודים לים", ידעה טבח כפול: אצ"ל ולח"י הרגו ללא הבחנה באנשי דיר יאסין ליד ירושלים, והערבים טבחו ללא רחם בתושבי כפר עציון. בשאר המקרים היה ירי סביר או אסור תוך כדי לחימה, ולא במימדים המוניים. 

יש לי כמה מחלוקות עם קביעותיו של שביט, אך בארה"ב ספרו משמש שגריר ומורה נבוכים ציוני לליברלים ולשמאלנים הנתקלים באקדמאים אמריקנים, שנותנים יד לחרם על מדינת היהודים.

לא אנהג במשאית

לפני שבועות רבים קיבלתי הודעה ממשרד התחבורה כי מפאת גילי המתקדם (זקן, בעברית פשוטה) עלי להיבדק אצל רופא ומומחה לראייה בטרם יוארך רישיון הנהיגה שלי. עשיתי כמצווה ושיגרתי אישורים מד"ר שלמה שגב ומהאופטומטריסט דניאל דורון. הוא מצא ירידה בראייה ולפיכך לא אוכל לנהוג עוד במשאית אלא רק ברכב פרטי. בסדר, ממילא לא נהגתי במשאית מאז 1960. חלף זמן מה וקיבלתי הודעה כי יש להשלים את מילוי הטפסים. לא נאמר מה חסר, אבל נכתב כי לבירור אפשר לחייג 5678*. טילפנתי פעמיים, והטלפניות הסבירו כי אינן יודעות מה לעשות. אז מדוע משרד התחבורה מפנה אזרחים לבירור אצלן אם אין בכוחן לסייע?

פניתי לאגף לפניות הציבור במשרד התחבורה שבו מועסקת רותי מירושלים, שעמלה בשירותי מאז ועד עתה. באמצעותה נודע לי כי אגף הרישוי התעלם מממצאי רופאי והאופטומטריסט, ובא בתביעה חדשה לערוך בדיקות אצל קרדיולוג ונוירולוג. 

מדוע לא הודיעו לי מראש? ומדוע לא בסיבוב הקודם? ניחא, נבדקתי ושיגרתי ממצאים מהנוירולוגית פרופסור רבקה אינזלברג מתל־השומר וממנהל המחלקה הקרדיולוגית באיכילוב פרופסור סמי ויסקין. זהו זה, הכל מאחוריי.

השבוע הגיע מכתב. הייתי משוכנע כי מהמעטפה יבצבץ רישיון הנהיגה המיוחל. לא דובים ולא הגה. עכשיו אגף הרישוי רוצה בדיקה אצל האופטומטריסט. רגע, אבל כבר שיגרתי את ממצאיו ולא היתה לו הסתייגות. שוב השלכתי את יהבי על רותי הסבלנית מהמשרד לפניות הציבור, והתוודעתי לעוד עובדת מדינה סימפטית, אירית באגף הרישוי, והכל מסתדר.

עתה אני תוהה מה עושה מי שהעברית אינה שגורה בפיו? מי שעלה לארץ? האם ראוי להגיש תביעה אישית נגד מי שהתרשל באגף הרישוי על מנת שישלם מכיסו את הנזק שנגרם לי באובדן זמן ובעוגמת נפש? בילדותי פורסם בעיתון מדור קבוע שבכותרתו נכתב "הוד מעלתו האזרח", ובתחתיתו מין חתימה - "עבדך הנאמן, המנגנון". אבל כבר מזמן איני ילד.

המשתלחים

עמיתי בועז ביסמוט מ"ישראל היום" וכדורגלן מכבי תל אביב ערן זהבי נפלו השבוע קורבן להתבטאויות שהן על סף טרור מילולי. כך זה נראה מהקל אל הכבד:

זהבי כבש את שער הפועל תל אביב בבעיטת 11 וצהל מול האוהדים האדומים. למען האמת, דווקא כצהוב מאושר לא ראיתי סיבה לצהלה. הרי כיבוש מהנקודה הלבנה אינו הישג מי יודע מה.

מאותו רגע ואילך אין האדומים חדלים מלכתוב על זהבי בלשון בלתי ראויה. דורשים שיזכור כי גדל באסכולה של הפועל (של מי מהבעלים? סמי סגול או אלי טביב? זה מרחק מזרח ממערב). מה הם רוצים מזהבי, שלא ישקיע את מלוא אונו בקבוצתו הנוכחית? שלא יזדהה עם מכבי וישמח בניצחונה? ידעו נא האדומים כי גם לנו יש מקלדות ופייסבוק וטוויטר, ואנו יודעים לעשות בהם שימוש כמותם, ולא יעלה בידם להרתיע את כוכב הזהבי של מכבי.

מקרהו של ביסמוט יותר מדאיג. העיתונים "גלובס", ולאחריו "ידיעות אחרונות", מתחו עליו ביקורת מפני שקיבל מבנימין נתניהו הצעה לטפל במסתננים בלתי חוקיים מאפריקה. "ידיעות" רואה בו אשם למרות שבפועל לא קיבל את ההצעה.

יש לעניין שני רבדים. עיתונאים נוהגים ליטול חופשות ולעבוד בשירות הציבור - בממשלה או ברשות ציבורית כסוכנות היהודית. בהיותי שליח "הארץ" בוושינגטון פגשתי שני בכירים כאלה, ביל ביצ'ר וברני קאלב, בשירות ממשלתם, ובשובם לתקשורת הדבר לא גרע כהוא־זה מכושרם העיתונאי.

בקרב בני דורי, איתן הבר ושני עורכי משנה של "הארץ" מתי גולן וגדעון סאמט יצאו בשליחויות כאלה. הם לא חזרו עיתונאים אחרים מכפי שיצאו. אז גם ביסמוט כמעט היה שם, כמו כמה מבעלי הטורים ב"ידיעות אחרונות".

אפשר לטעון שנמתחה עליו ביקורת בגלל ההצעה לטפל במסתננים מאפריקה. דווקא כמי שהביע כאן את דעתו כי בנימין נתניהו הקים גדר חכמה בגבול עם מצרים, ששמה קץ להסתננות; וכמי שסבור כי בתנאים אלה כדאי להניח לאפריקנים ולדללם בישראל - אין לי ספק שהממשלה רשאית לתבוע כי פורצי הגדר (עוד לפני מתיחתה) יוחזרו לארצותיהם. הם אינם פליטים נרדפים. 

זו עמדה לגיטימית שנויה במחלוקת, אז מה ההתנפלות הנזעמת על ביסמוט? לא בגלל שהציעו לו ללכת לממשלה - אלא מפני שנשאר ב"ישראל היום".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו