להמשיך להיאבק בגרעין האיראני

עמית שעוסק בהיסטוריה מודרנית העיר לי אתמול כי ההסכם עם איראן אינו מקביל לזה שנחתם לדיראון־עולם במינכן, 1938. להערכתו, ההשוואה הראויה היא לשתיקת המערב נוכח פלישתו של אדולף היטלר לחבל הריין ב־1936. אז יכול היה העולם הנאור לבלום את המשטר הנאצי ואולי גם למוטטו, אבל האובאמהים והקריים של שנות ה־30 רצו שקט ועיניהם טחו מראות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ההמשך היה טבעי, ובנובמבר 1937 כינס היטלר את קציניו הבכירים וסיפר להם על תוכניתו ליזום מלחמה אשר תרחיב את גבולות הרייך ה־3. עתה אני בגיל המתאים, אמר לגנרלים הנדהמים, ובסופו של דבר מימש את תוכניתו והמיט אסון נורא על האנושות. שני האירועים האלה הם ההקבלה ההיסטורית למה שהתרחש אתמול בז'נבה. 

הטיעון מצריך ניתוח. נכון אומרים חוקרים־מומחים כמו ד"ר אמילי לנדאו, שההסכם אינו כה נורא כפי שמצהירה ישראל. אלא מה? בששת החודשים אשר הוקצו לו יחבלו בו האיראנים ככל יכולתם. הרי בפועל אינם מסתפקים בשבעה מיליארד דולרים שהופשרו לטובתם בבנקים מערביים תמורת ההאטה במיזם הגרעין שלהם. 

ממילא לא תהיה התקדמות לעבר הסכם קבע אשר אמור לבלום כליל את האפשרות של ייצור פצצה גרעינית באיראן. באורח תיאורטי, משיבים ברק אובאמה וג'ון קרי ואחרים, אם לא תהיה התקדמות ניתן לגולל את השטיח לאחור ולעטוף בו מחדש את הכלכלה האיראנית בסנקציות. אך זה רק תיאורטי.

בששת החודשים הקרובים יעוטו העסקים הגדולים במערב על השוק הפרסי הקורץ. יזורזו התחלות הבנייה והחוזים המסחריים ואספקת חומרי הגלם והציוד כדי שאם במערב יבקשו לחזור למצב הקודם - העסקים האלה כבר יהיו בשלבי ביצוע ולא ניתן יהיה למנוע את השלמתם. מה גם שכל כלכלן המכיר את המשק הצולע במערב יודע כי הקרטלים והטייקונים לא יניחו לממשלות לחדש את הסנקציות על איראן.

לפיכך אם לא תחול מהפכה בהתנהלות המערב; ואם מדינאים לא יראו את האופק מעבר לתקופת כהונתם - האייתוללות יגיעו לייצור פצצה גרעינית. יש לכך כמה סממנים: האיראנים נחושים ומתמידים וערמומיים, ולא יוותרו על יעדם האסטרטגי הנחוץ להם לכינון אימפריה פרסית במזרח התיכון, אם כי יעשו הסכמים חלקיים, שמסייעים לרווחת הפרט בטהרן; והממשל האמריקני חלש מכפי שהעולם הנאור והדמוקרטי מייחל לראותו; וישראל לא השכילה ללכת לקראת ארה"ב במשא ומתן עם הפלשתינים, ולא ריככה את קוצר הרוח האמריקני והאירופי כלפיה; וקלפי הפוקר הישראלי שאיפשרו לה לאיים בפעילות צבאית התפזרו גלויים לכל עבר בהתבטאויות של מאיר דגן ויובל דיסקין ובמידת מה גם גבי אשכנזי, ואפילו בערעור של שמעון פרס על מדיניותה המוצהרת של הממשלה.

אך הייאוש הוא יועץ רע. צריך להיאבק במיזם הגרעין האיראני עם הכלים שנותרו בידי ישראל. "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", תהא צורמת ככל שתהא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו