פרשת אייל גולן: כל אחד חושב על בתו ונכדתו

ייתכן מאוד שמסיבות החשק של אייל גולן אינן מבשילות כדי תיק פלילי. חרטומי המשפט יבדקו אם הוא "הפנים" שהעלמה קטינה ואפשר שגם מסוממת, ואולי לא נתן את דעתו לכך, ויפעילו את הברומטרים של מערכת הדין, שלעיתים ניצבת אין אונים מול גועל הנפש. לא בזה העניין.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ההוויה המאוסה היא שמגעילה; שאבא מביא לכאורה סמים ונערות אל הבן כדי להשיגן גם לעצמו, את השאריות; ושהחברים משתפים פעולה; והאלכוהול זורם, ואין אפילו מבוגר אחראי אחד בחדר, שיתפוס את הילדה באוזניה ובצמותיה ויגרשה הביתה.

גם מביך לראות את האם (בהסתר פנים) מספרת בטלוויזיה בלי שמץ של מבוכה כי שאלה כדבר מובן מאליו את הזאטוטה אם שכבה עם גולן, והנימה היא שהגברת יודעת כי הילדה מרבה לעשות כן, אז למה לא עם הזמר הבכיר?

אבא ובנו באורגיה משותפת מעלה בזיכרון אסוציאטיבי את לוט ובנותיו. ובכן איזה סיכוי יש ל"כבד את אביך", שלא לדבר על אמך? זו תמצית ה"בא לי", "לא בא לי". בא לה אז היא לא רק שוכבת איתו, אלא גם אינה מבינה מדוע המשטרה נרעשה והמבוגרים קמו על רגליהם. הרי בא לה, וזה הקריטריון הקובע.

אין בהצגת דברים זו פוריטניות לשמה. לא ממלכת כהנים ולא גוי קדוש. בעולם המודרני הפוסט־פרוידיאני, שהשתחרר לטובתו מאיסורים רבים אשר העיקו על דורות של צעירים, הורים נורמטיביים מתבוננים באהדה באביב ההורמונים המלבלבים שפוקד בגיל הנעורים את הבנות והבנים. ההורים מתבוננים בהם וכמו יודעים או רוצים לצפות באהבות יפות ובחלומות, וגם בדרמות ובדמעות, שיפקדו את הצאצאים. 

הכל תקין, כה יפה, אבל מה שנגלה כאן הוא נורמה מבחילה של "התפוז המכני", של עכשוויזם בלי לתת דין וחשבון על מה שהיה ומה שיהיה. על השבר הנפשי שאולי לא יתאחה ועל חוסר היכולת העתידי לבטא רגשות ועל כל מה שנכרכת סביבו תעשייה שלמה של ספרים וסרטים ומחזות ועיסוקים פסיכולוגיים.

המשטרה וחוקרי הנוער אינם יכולים לתקן את הפגע. רק בית הספר. רק ההורים. רק החלטה אמיצה של מי שניחנו בכריזמה תרבותית וחינוכית להוציא מן המילון את תרבות ה"בא לי" ו"לא בא לי", כביטוי העליון והיחיד למעשיו ולמחדליו של הפרט. לסלק את העכשוויזם חסר הפרספקטיבה כאילו האופק הוא כאן. נתן אלתרמן הציג את היעדר העומק בעניין שונה בשורה מ"כוכבים בחוץ": "האופק נוכרי וקרוב כשואה".

מצויות כמה סיבות שבגללן יש לפרשת הזמר יותר צפייה מאשר בחדשות על השיחות עם איראן והמשבר עם הפלשתינים: הסבר אחד הוא אנושי וטבעי - מידת הסקרנות והמציצנות ואהבת הרכילות המקננת בליבנו; והסבר אחר הוא שכל אחד שואל בבעתה ובלחש אם הנערה שבמרכז התצלום יכלה להיות הנכדה או הבת שלו.

שוויון בנטל

השוויון בנטל השירות בצה"ל התנוסס במערכת הבחירות בראש התורן של הבית היהודי ויש עתיד. עתה הפכה הסיסמה לנטל עליהן. ועדות בראשות יוחנן פלסנר, יעקב פרי ואיילת שקד עסקו בנושא, אבל כלשון מחבר ספר משלי, "נשיאים ורוח - וגשם אין".

ועדת פרי ציירה תמונה יפה לעוד ארבע שנים. היא לא כל כך חשובה, מפני שלעת ההיא לא ברור שיאיר לפיד ופרי ושקד יכהנו בכנסת, אבל מאיר פרוש וגפני וליצמן - יהיו בה בוודאות.

עתה יש מחלוקת. יש עתיד מעוניינת להפליל חרדים שלא יתייצבו לצה"ל או לשירות הלאומי לבד מ־1,800 מקבלי הפטור בכל מחזור (מכלל 8,000). זה נחוץ לבוחרים, אבל לא יעיל מבחינה חוקית. מי יכניס 5,000 חרדים לכלא על סירוב לשרת?

לפרופסור למשפטים ידידיה שטרן פתרון משלו: שירות לאומי - מחוץ לתחום. אין טעם שנער חרדי יתהלך בשכונתו ויסייע לקשישים בלי לבוא במגע עם הוויה אחרת. לכן צריך לחשב רק את השירות בצה"ל. לא בעוד ארבע שנים אלא החל מהשנה הבאה, עם סף גיוס של 36 אחוזים.

לא יעמדו החרדים ברף הגיוס? לא יפעילו נגדם את המשטרה אלא את החשב הכללי. לא יהיה כסף. סנקציות כלכליות - כפי שכל העולם יודע מעניין שאינו דומה, חלילה - יעילות מאוד.

זה לא צודק, אבל צודק מאשר המצב הנוכחי. לא לגמרי יעיל, אבל יעיל ממה שיש. מה על כל הבעיות האחרות שיעורר הגיוס - כהדרת נשים בצה"ל, למשל? בפעילותו הקדחתנית לא נותר שטרן בלי הצעה: למסור להם כמעט בקבלנות את פיקוד העורף. הם ייטיבו לעשות כן. הם ישרתו במשהו נחוץ, גם אם לא בחוד החנית של צה"ל. העיקר שילבשו מדים. צריך עיון. שווה עיון.

אך המענה אינו קל. ליש עתיד טענת נגד: שום חוק אינו יכול להשלים עם אפליה כזאת. יבואו צעירים חילונים ויתבעו את התנאים המועדפים של החרדים. רק אם יהיה חוק עם סנקציות פליליות, יש סיכוי כי החרדים לא יפרו אותו. ההכרעה קרובה, אבל לפי שעה התוצאה היא תיקו. נתניהו לא יוכל לעמוד מן הצד כאשר השקט היגע ייהפך לפתע למערבולת פוליטית סוערת.   

הטרגדיה של הבית היהודי

הספר "ברית אמונים" נכתב בלשון מדעית ועניינית ושכלתנית בידי מורה (ד"ר דוד אלנסון) ותלמידו (ד"ר דניאל גורדיס) וללא רגשנות, ובכל זאת הוא עצוב מאוד. מפני שב־194 עמודיו אשר נכתבו חליפות משך 20 שנים מתברר כי רוב הרבנים בארץ ובחו"ל לא הבינו מה משמעות הגיור לעם היהודי אחרי השבר הדמוגרפי של השואה.

הם לא נתנו מענה ראוי לאסון. פועלם הוא בעיקרו סיפור אכזבה. אפילו הגדול שבהם אברהם יצחק הכהן קוק קבע כי אם באו שניים בברית הנישואים במסגרת אזרחית, לא יהיה אפשר עוד לגיירם כל ימיהם. אבל מילא, הרב קוק נפטר ב־1935 ולא חווה את זוועות השואה ואת "ראשית צמיחת גאולתנו" שבהקמת המדינה.

היו עליות וירידות בהבנת המצוקה. הראשון לציון בן ציון חי עוזיאל, "נראה כמעט להוט לגייר", נכתב ב"ברית אמונים". תקוות היו גם מהרב עובדיה יוסף, שהקל עם עולי אתיופיה, אבל בפועל החמיר וקבע כי לא ניתן לגייר מי שנישאה לכהן בטקס אזרחי. הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג הבין כי "ההצטרפות למפעל הציוני כמוה כעבודת האל בין שהמתגייר מתכוון לקיים מצוות כמצופה ממנו, בין אם לאו". הרב שלמה גורן עלה על כולם. הוא הבחין במפורש בין המבקשים להתגייר ולעלות לארץ לבין החיים בתפוצות. אבל מאז יבש המעיין.

רוב הרבנים מכבידים, לבד מצה"ל. רבני ארגון צהר חתרו להתיר הקמת בית דין לגיור בכל אזור. כך ניתן יהיה לעקוף את השמרנים. ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) הוביל הצעת חוק ואלעזר שטרן (התנועה) המשיך ואלי בן דהן (הבית היהודי) היה שותף סוד, ורבנים נתנו ברכתם בגלוי ובסתר - עד שנבהלו מפני עצמם וחששו מחבריהם וחזרו בהם, ונעלמו. מדוד לאו ומיצחק נסים לא תבוא הישועה. 

הבית היהודי מאכזבת מכל. רוב רבניה משוועים לחוק, אך היא נגררת אחרי החרדים הכופים עליה לחדול מההקלות בגיור. טרגדיה לאומית.

 אח, פגישה שכזו

לפני עשרה ימים קיבלתי מידע ממקור סמוי שגבי אשכנזי וארז וינר נפגשו במשרדי "שמן" שם הועסק הרמטכ"ל לשעבר לפני המפולת. באורח פורמלי ובשלב זה אין הם חשודים בפרשה הנושאת את שמו של בועז הרפז. מותר להם להיפגש. בכל זאת, מי שעקב אחרי מהלך הפרשה ודו"ח מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ועמדת הפרקליט הצבאי הראשי האלוף דני עפרוני, שדירבנה את יהודה וינשטיין להסכים לחקירה משטרתית, יכול להעריך בסבירות גבוהה מאוד כי הם ייחקרו באזהרה. 

גם ראוי לזכור כי שיחת הטלפון הראשונה בין אשכנזי לבין הרפז (באוגוסט 2010) נחשדה כשיבוש הליכי חקירה למרות שטרם נאמר להם אז כי הם חשודים, ומכל מקום הפרקליטות לא נקטה בעקבותיה הליכים של שיבוש (הופתעתי, בעיקר כשבראיון עם איילה חסון הגן פרקליט המדינה משה לדור על ההחלטה לא לעשות דבר בעניין שיחה זו, אבל גילה הבנה לטענה כי ייתכן שהיה מקום להליכים כאלה).

ביקשתי את תגובת אשכנזי באמצעות איש יחסי הציבור שלו, איתי בן חורין. כך כתבתי לו: "אנא השב לי אם נכון שאחרי פתיחת החקירה במשטרה בשלב הנוכחי ביקר ארז וינר אצל אשכנזי במשרדי חברת שמן? ואם בא גם בחברת עורך דין? האם בא לבד? והאם שוחחו על החקירה הנדונה בפרשת הרפז?"

תשובתו: "אנחנו לא מעוניינים להגיב".

כעבור ארבעה ימים הוספתי לשאול: "בכל זאת על מה הם דיברו במשרדי שמן כשהם יודעים ללא ספק שייחקרו באזהרה?"

בן חורין: "כאמור, לא מעוניינים להגיב וההנחות הן על אחריותך".

מייד הערתי: "המשמעות על אחריותי, אבל עובדה היא שאינך מכחיש. אדרבה - תכחיש".

בן חורין: "אני אומר שאין תגובה".

המשכתי: "למה אינך מכחיש?"

לא קיבלתי תשובה.

בו ביום (17 בנובמבר) הצגתי לווינר שאלות זהות. מקץ כמה שעות ניאות, "ובלבד שאתה תעדכן אותי כמה פעמים נפגשת עם מר ברק מאז ובאופן ענייני. אני בקשר עם משפחת אשכנזי כמעט 20 שנה. אני וגבי נפגשים מעת לעת. לא התקיימה הפגישה שאותה אתה מתאר באוזני עורך דיני ואנחנו לא עוסקים בענייני החקירה שטרם היתה. זהו רק נדבך נוסף ברדיפה הבלתי פוסקת והבלתי מקצועית שלך מולי בפרשה זו. למיטב זיכרוני, לפי הסכם הפשרה שעליו חתמנו, עדיין עומדת לי הזכות לפרסם מאמר בעיתונך. אי לכך, אם אתה מתכוון שוב לפרסם דברים בלתי מדויקים בענייני אני מבקש את הזכות לנצל את הבמה. אם אתה מתכוון לפרסם משהו מתגובתי אני עומד על כך שתפרסמה במלואה וככתבה. שיהיה לך שבוע נפלא".

אני חולק על כמה מהדברים שמעלה וינר, אך הם אינם מרכזיים בדיון. בשלב זה ייאמר במפורש: אין מניעה שאשכנזי ווינר ייפגשו. איני טוען - חד וחלק - כי תוכן השיחה היה בבחינת שיבוש החקירה. עתה, משהדברים מתפרסמים כאן, אני משער כי בבואם למשטרה יישאלו מה היה תוכן השיחות/שיחה ביניהם במשרדי חברת שמן. 

וינר הוא דף חלק ואין עליו צל של חשד לשיבוש. אשכנזי - לאחר השיחה עם הרפז מבית ידידתו, שתוכנה פורסם ובה הוא מדבר על הצורה שבה יציגו את יחסיהם בחקירתם במשטרה - אינו דף חלק. אך כמובן אין זו הוכחה ששיחות שמן אסורות. רק שיסביר. "טוב שם - משמן טוב".

לשלם על טעות של אחרים

כאשר גלעד, בנה של בינה לוז, שהיא אם חד־הורית, גויס לצה"ל היא ביקשה מאגף הארנונה הנחה במיסוי. העירייה אישרה לה הנחה בשיעור 50 אחוזים.

מקץ שלוש שנים התעוררה העירייה והודיעה לה כי נפלה טעות ועליה לשלם עוד 9,762 שקלים ו־91 אגורות. מייד, עד סוף אוקטובר. למה? "כי בטעות הוענקה בחשבון הנחה". שוב למה? מפני שהאם ובנה התגוררו יחדיו בדירה (בנייר ההנחיות הרשמי אין הבחנה ובידול בין חייל הגר בגפו לבין מי שמתגורר עם אמו).

לוז (אנו עובדים יחדיו ב"ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית) נזעקה, אבל דבר לא עזר. לשווא ניסיתי לדבר עם מנהל האגף גל פרויקט. אך נראה כי ההתעניינות העיתונאית ריככה את העירייה, וליבי שוורץ ממשרד הדובר הודיעה כי לוז תורשה לפרוס את התשלומים בלי ריבית.

שוב - למה? אם העירייה טעתה - שהעירייה תספוג. אפשר שתנזוף בעצמה על טעותה. רצוי שתקנוס את עצמה לטובת עצמה, אבל למה את לוז שלא היתה מתגוררת בדירה עם בנה אילו ידעה כי סכום המס יוכפל? בדמוקרטיה אין משנים את שיעורי המס בדיעבד. לבד מעיריית תל אביב. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו