בחיים לא היו אמורים להפגיש ביניהם. שני החברים של היום נולדו בשתי מדינות מרוחקות זו מזו, אבל לשניהם סיפור חיים דומה - ושניהם פועלים היום למען מדינת ישראל.
ב־24 בדצמבר 2011, ערב חג המולד, נאם הכומר עומאר מולינדה בפני 300 מאמינים נוצרים באחת הכנסיות הגדולות באוגנדה. מולינדה נחשב לכומר בעל יכולת רטורית מרשימה ואת ההטפות ודברי הרוח שלו רבבות באו לשמוע.
למחרת התכוננו בכנסייה לחגוג את החג, אך הציפייה ליום שמח התחלפה בעצב, כפי שמתאר מולינדה: "יצאתי מאוחר מהכנסייה. עמדתי להיכנס לרכב שלי, לנסוע הביתה, ואז מישהו שהעמיד פנים שהוא חבר בכנסייה, פנה אלי ואמר: 'כומר, אתה יכול לעזור לי?' הסתובבתי, ראיתי עוד מישהו עומד לידו, והיה בחור נוסף שסגר עלי מאחור בלי שראיתי אותו. הבנתי שזה תרגיל, אז חזרתי כדי להיכנס לרכב, אבל אז הם שפכו דלי מלא חומצה על ראשי. זה היה נורא". לרוע מזלו של מולינדה (41), ההתקפה הזאת לא היתה סוף הרדיפה, שהפכה אותו לכומר מפורסם באוגנדה.
הוא נולד כאח ה־52 מתוך 54(!) אחים במשפחה מוסלמית מכובדת, ואמו היתה בת של אימאם גדול. הוא חונך על פי האיסלאם ואמור היה להפוך לאיש דת. "חינכו אותנו לא להכיר ולא להתיידד עם נוצרים או יהודים". אבל ב־1990, כשהיה בן 18, פגש מולינדה אדם שהטיף ללמידת תנ"ך ולאהבת ישראל והכיר לו את הברית החדשה.
נולד מחדש, בישראל
"החלטתי שזו האמת, אבל לא יכולתי להתנצר אז. לא הייתי מצליח לשרוד, כי הייתי נאלץ להיפרד מהמשפחה הרחבה, העשירה והמכובדת שלי, שהאיסלאם הוא הבסיס שלה. אבל בליבי ידעתי את האמת". ב־1993 מולינדה אזר אומץ והתנצר בחשאי. סודו לא החזיק זמן רב. כבר ביומו הראשון בכנסייה, בצאתו מהתפילה ראו אותו כמה מחבריו המוסלמים ודיווחו לקהילה המוסלמית. באותו הרגע החל הגיהינום הפרטי שלו. תחילה היתה זאת משפחתו, שהקיאה אותו מתוכה. אחר כך סבל מרדיפה אלימה, שהגיעה לנקודת שיא בתקיפה באותו לילה.
"הרגשתי אש בוערת בתוכי. בשארית כוחותיי ניסיתי לברוח בריצה למשרד שלי בכנסייה, אבל במנוסתי התוקפים שפכו עלי עוד חומצה על הגב - בניסיון לרצוח אותי. מעדתי אבל הצלחתי להגיע למשרד בזמן שהם צרחו 'אללה אכבר'. אז כבר הבנתי שמדובר בטרוריסטים מוסלמים".
כעבור יומיים הושאר מכתב בכנסייה שבו נכתב: "אנחנו מצטערים לגלות שאתה חי. רצינו שתמות, אבל אללה ייתן לנו עוד כוח כדי להשלים את המשימה". במכתב פורטו ארבע סיבות למעשה הטרור: 1. עומאר התנצר. 2. מקדם אהבת ישראל. 3. מטיף (לטענתם) להיאבק במוסלמים. 4. העז לערער על חוקי השריעה, לפי חוקת רפובליקת אוגנדה.
חשוב להסביר: באוגנדה יש רוב נוצרי מוחלט (84 אחוזים מהאוכלוסייה) ומיעוט מוסלמי (12 אחוזים), אבל בעבר היתה הרפובליקה איסלאמית, בשליטתו של העריץ המוסלמי אידי אמין. כיום החוקה באוגנדה מקפידה לכבד את חוקי דת המיעוט, אף שהמוסלמים הסונים ממשיכים לדרוש שרק השריעה שלהם תונהג במדינה. מולינדה, שהפך לבכיר בקהילה הנוצרית במדינתו, מחה נגד הניסיון הזה, חיבר עצומה בנושא ושטח את טענותיו בפני הפרלמנט האוגנדי. "טענתי היא שכנוצרי, אני מתנגד להתעללות באנשים ולהפרת זכויות אדם. אם תונהג רק השריעה תהיה שנאת ישראל רבה - וכל מוסלמי שהמיר את דתו יירצח לפי החוק".
ובחזרה ללילה המסויט. מולינדה הובהל עם כוויות מדרגה 3 לבית חולים; פניו הושחתו ופלג גופו העליון עוות. "אם תשרוד, אתה צריך לעבור לבית חולים טוב יותר, שיאפשר לטפל בך", הוא שמע מהרופא שבחן את הפגיעה בו. מולינדה כמעט לא זכה להזדמנות הזאת. יום למחרת אשפוזו מחבל התחזה לרופא וכבר עשה דרכו לחדר של מולינדה, כשבידו זריקת רעל. למזלו, חבריו מהכנסייה היו שם כדי לעצור את המחסל בזמן.
כבר למחרת הוטס מולינדה להודו, אך גם שם הסכנה רדפה אותו, בדמותה של קהילת מהגרים אוגנדים מוסלמים גדולה. לאחר כמה ימים חבריו הנוצרים והיהודים חברו כדי לאפשר לו להגיע לישראל. כאן הוא התקבל ב־5 בינואר 2012 בבית החולים שיבא.
חייו ניצלו, כפי שהוא מתאר: "הגעתי לישראל במצב רע. לא יכולתי לבלוע, לא יכולתי לדבר, לא יכולתי להזיז את הראש ואת הצוואר. גופי נרקב, איבדתי את אפי והפה שלי נזל כלפי מטה. בארץ הרופאים שיקמו אותי באופן מדהים באמצעות השתלות עור רבות ושחזור הפנים. כל מה שאתה רואה עכשיו זה רק בזכות הרופאים הישראלים".
באופן סמלי, מי שהתעקש להטיף לאהבת ישראל (ואף ביקר בה כמה פעמים), קיבל על אדמתה את חייו בחזרה. "הנפש שלי מחוברת רוחנית למקום הזה כבר שני עשורים, ועכשיו גם הגוף שלי", אומר מולינדה בהומור.
עם התאוששותו חזר להרצות ולהטיף בפני קהילות נוצריות בעולם, ובארצו הפך לאייקון ענק, סמל למאבק הנוצרי במדינה ובקיצונים. עם זאת, למרות תמיכת הענק, למולדתו הוא לא ישוב. רפואית, מזג האוויר החם בה עלול לפגוע בעור הפנים המשוקמות שלו; אידיאולוגית, הוא צפוי להירצח. קדוש מעונה.
עמוק באדמה
מג'יד א־שאפי (36) נולד בקהיר למשפחה בעלת קריירה משפטית: אביו ואחיו היו עורכי דין ודודו שופט בבית המשפט העליון במצרים. עובדה זו ליוותה את ילדותו עם ספריית ענק ובה ספרי זכויות אדם, צדק וחופש. הוא שאב מהם מידע וכשגדל יצא ללמוד משפטים באוניברסיטת אלכסנדריה. הוא עמד להפוך לעורך דין, "אבל בשנה הראשונה ללימודים, הרדיפה שראיתי שעושים למיעוט הנוצרי, היממה אותי", א־שאפי מספר. "היה חוק במצרים שלפיו אסור לבנות כנסיות ואסור לשפץ כנסיות ישנות. בין 6,000 ל־8,000 נוצרים אקטיביסטים יושבים בכלא המצרי בלי סיבה".
א־שאפי החליט לחקור את רדיפת הנוצרים במחשבה ש"אתה לא רודף מישהו, אלא אם כן אתה פוחד מהאמת שהוא נושא עימו". תחילה נעזר בחבר נוצרי קרוב, שהגיש לו את התנ"ך והבטיח לו: "את התשובות תמצא בספר הזה". א־שאפי החל לקרוא והודה שכבר בסיפור אדם וחווה הבין את ההבדל היסודי בין הנצרות והיהדות לבין האיסלאם.
"על פי אלוהי האיסלאם, היו רוצחים את חווה על המעשה שלה, לפי הרעיון של 'עין תחת עין', ואילו בתנ"ך אלוהים שלח מסר של סלחנות ופיוס", הוא מסביר. "בתנ"ך מצאתי מסר של הקרבה, וכיום אני מטיף על ההבדלים בין הדתות. יש 400-300 הבדלים בין האיסלאם לנצרות. אני מאמין שאלוהי האיסלאם שלח אנשים למות למענו, בעוד אלוהי הנצרות בא למות עבור האנשים שלו".
מכאן והלאה סיפורו של א־שאפי מזכיר מאוד את זה של מולינדה. הוא חנך ארגון זכויות אדם, שגדל במהרה ל־24 אלף חברים. הם בנו כנסיות בחשאי, חצבו אותן בהרים ובקברים, כל זאת בניגוד לחוק המצרי ומתוך אמונה בחופש הדת. ב־15 באוגוסט 1998, באחת וחצי אחרי חצות, פשטו חיילים
וקצינים על משרדו של א־שאפי ועצרו אותו. מהר מאוד החל הגיהינום הפרטי שלו, שבמקרה גם היה לו שם - כלא אבו זעבל, שבשטחו פועל "מתחם העינויים". 24 שעות של התעללות, עם מנוחות קצרות שכולן המתנה לסידרת התעללויות נוספת. רופא שנוכח במקום לא מאפשר לך לאבד את ההכרה, כדי שתרגיש את הכאב בכל רגע.
וא־שאפי אכן חווה כאב. ראשו גולח ביום הראשון ונדחף למיכל שבו מים קפואים, ומשם נשלף רק כדי להידחף למיכל שבו מים לוהטים. "אמרתי להם שנהניתי מהמים, החמים והקרים, אחרי שלא עשיתי מקלחת הרבה זמן, ושגם יפה לי קרחת", הוא מתאר את מאמציו להיות קשוח ולהסתיר את סבלו וגם את זהות חבריו לארגון.
למחרת הוא נתלה הפוך. החוקרים היכו אותו וכיבו על גופו סיגריות בוערות. הפעם כבר נגרר לתאו, בדרך לימים שבהם נעקרו ציפורניו, ספג מכות חשמל, גופו נחתך ומלח ולימון כיסו את פצעיו. "הייתי במתחם העינויים שבעה לילות שהיו עבורי 700 שנה. עם זאת, למדתי דבר אחד - אל תראה לאויב שלך שאתה פוחד או שכואב לך", הוא אומר. א־שאפי שוחרר למעצר בית (עם דו"ח שקבע כי הוא חולה נפש), ובסופו נשפט בבית משפט צבאי ונידון למוות. הוא זכה לשהות ארבעה ימים בלבד בביתו, בטרם אמור היה להיכנס לכלא שבו יבוצע גזר דינו. למרות השמירה הקפדנית עליו הצליח א־שאפי להימלט בעזרת חבריו לארגון, וידע שחייו יינצלו רק אם יעזוב את מצרים.
הוא גם ידע שבמדינות ערביות־מוסלמיות אחרות חייו בסכנה, ולכן, למרות דעותיו הקדומות עליה, החליט להימלט לישראל. זה היה קיץ 1998, כשהתחבא בסיני ותיכנן את הבריחה הגדולה, שכך הוא מתאר אותה: "גנבתי אופנוע ים וחיכיתי לשעה שבה השמש שוקעת. התקרבתי לאוניות משמר הגבול של מצרים וישראל, והיה לי ברור שהדרך היחידה היא לחצות ביניהן, כי לא תיפתח לעברי אש בשל החשש של כל צד לפגוע באוניות של הצד האחר. היה בלאגן, אבל הצלחתי להגיע עד לחוף של מלון הנסיכה".
צה"ל והמשטרה חיכו לו על החוף. "שמחתי לראות אותם", הוא נזכר. הוא הועבר למעצר בבאר שבע. מצרים שלחה את שגרירה כדי להסגירו. במקביל, א־שאפי פנה לאו"ם כדי שיחקרו את סיפורו ונעזר גם בארגון "השגרירות הנוצרית". אחרי 15 חודשים בכלא באר שבע (שם למד עברית) הוא הוכר כפליט הפוליטי הראשון שיצא ממצרים זה 70 שנה.
כמו נאומי היטלר
שני לוחמי החופש המרשימים האלה, מולינדה וא־שאפי, חברים בזרם האוונגליסטי וב"שגרירות הנוצרית" ונותנים תקווה לדומיהם, למרות הסיוט שעברו. הם מודעים לכך שהסכנה תרחף תמיד מעל ראשם, אך לא פוסקים לאהוב את ישראל או לבקר בחריפות את האיסלאם הקיצוני.
"המוסלמים הקיצונים מטיפים לשנאת ישראל ומצליחים לגרום גם ללא־מוסלמים לשנוא אותה, וזאת על בסיס שקרים שהם ממציאים כאידיאולוגיה נגד ישראל", אומר מולינדה. "האנטישמיות באוניברסיטה באוגנדה נפוצה מאוד. הם לא מכירים את ישראל ורק לומדים לשנוא אותה. החוכמה היא להביא אנשים לישראל כדי להכיר אותה, אז הם גם יאהבו אותה. זה הלקח - כל כומר צריך לבקר כאן", הוא מתאר את מה שלמענו הוא פועל מדי יום.
עוד מסביר מולינדה בלהט כי "נוצרי אמיתי חייב לאהוב את ישראל מבחינה רוחנית בעדיפות עליונה. חובתו היא לאהוב את ישראל כעיקרון. אנחנו אוהבים גם עמים אחרים, אבל ישראל היא אומת מפתח כי היא מוזכרת בתנ"ך ומצוינת בכל מדינה בעולם בבולטות וביחס נכבד.
"ישראל היא ערש הנצרות. מה שאנחנו מכנים כיום 'נצרות' זו למעשה היסטוריה יהודית, ולכן אני מאוד מחובר לעם היהודי. כשהתנצרתי, קראתי את התנ"ך והתחלתי להיות חבר של ישראל בזכות הספר, בזכות 'אלוהי ישראל'. זה ספר מופלא, הוא קשר אותי לישראל וחיבר את הנפש שלי למקום הזה. התנ"ך גרם לי לבקר כאן שוב ושוב".
א־שאפי מוסיף: "האהבה לישראל היא ברמה הרוחנית של האמונה וברמה האישית. מבחינה אישית, ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. חיים בה יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים, חילונים ודתיים - וכולם חיים בחופש. יש בחירות דמוקרטיות ויש חופש עיתונות וזכויות אדם. המנהיגים שווים בפני החוק, ואם הם סורחים - הם נענשים. ברמה הרוחנית, כנוצרים, אנחנו חולקים את הברית הישנה, התנ"ך המקודש, ואנחנו גם חולקים את אותם ערכים ועקרונות".
א־שאפי גם מסביר שהיהודים והנוצרים צריכים להתאחד מול האיסלאם הקיצוני: "יש לנו אויב משותף ומאבק משותף. במשך שנים רבות היהודים והנוצרים לא הבינו את משמעות הידידות ביניהם, עד לימים אלה. התנועה האוונגליסטית היא עורך הדין וההגנה הכי טובים של העם היהודי כיום בעולם. ישראל צריכה להבין שהיא לא יכולה להתנהל במאבק הזה לבד. הדרך היחידה לנצח היא להתייצב יחדיו, ולא כל אחד עבור הקהילה שלו. כשאנחנו נלחמים יחד למען זכויות של כל מיעוט נרדף - אנחנו יכולים לנצח".
לטענתו של א־שאפי, הברית בין היהדות לנצרות היא חיונית במאבק באנטישמיות: "אחרי השואה היה סלוגן 'לעולם לא עוד', ואני ממש לא בטוח שזה המצב כיום. אם לא ניזהר, השואה עלולה להתרחש שוב, בייחוד באירופה, שם האנטישמיות גואה עם עליית האיסלאם בשילוב הימין הקיצוני.
"האנטישמיות הישנה קראה 'לשנוא את היהודים, להרוג את היהודים', והאנטישמיות החדשה היא לא נגד היהודים רק מטעמי פוליטיקלי קורקט, היא קוראת 'לשנוא את ישראל ולהשמיד את ישראל'. קח את נאומי היטלר, תחליף 'יהודים' ב'ישראל' וזה אותו הדבר. אני מדגיש שצריך לבקר את ישראל, אבל יש שני דברים שאסור לגעת בהם: הזכות של ישראל להתקיים והזכות של ישראל להגן על עצמה. אם אתה נוגע באחד מאלה, זו האנטישמיות החדשה, ואילו כל השאר זה במסגרת חופש הביטוי".
לכבד את האמונה
א־שאפי הוא גם אחד הפעילים הכי בולטים בקנדה למען זכויות אדם. הוא מבקר באופן קבוע באפגניסטן, בפקיסטן, בניגריה ובמדינות נוספות שבהן הנוצרים נרדפים. הוא מבקר חריף ביותר של האיסלאם, ולא פחות מכך - מבקר חריף של התקשורת המערבית, שמנתחת באי הבנה את המתרחש בעולם הערבי.
"המושג 'אביב ערבי' שנפוץ בתקשורת הוא שטות ממדרגה ראשונה. זה חורף ערבי קר ורצחני במיוחד עבור כל מיעוט שאינו מוסלמי. בשנה שעברה יותר מ־165 אלף נוצרים עונו בשל אמונתם, ובין 200 ל־300 מיליון נוצרים בעולם סובלים מרדיפה, מאפליה או מהתנכלות", כך א־שאפי.
בנוגע לציפייה לדמוקרטיה במדינות הערביות לנוכח נפילת כמה דיקטטורים, אומר א־שאפי כי "בפועל המוסלמים הקיצונים במיוחד, האחים המוסלמים, השתלטו על מדינות ערב - תוניסיה, מצרים, לוב, וגם בסוריה זה יכול לקרות. אני נגד דיקטטורות, אבל הבעיה היא שכאשר אתה מפיל דיקטטורה נוצר ואקום פוליטי והאיסלאם הקיצוני מנצל אותה.
"קח לדוגמה את מצרים. 40-30 אחוזים מאוכלוסייתה אנאלפביתים, כך שאם תשנה את החוקה - הם לא יודעים על מה הם מצביעים. גם בעזה נותנים לאנשים חופש ועצמאות, והם מצביעים לארגון הטרור חמאס. כך גם באיראן - נפרדו מהשאה ועלה חומייני. המסקנה היא אחת - דמוקרטיה בלי חינוך מתה. חינוך הוא חמצן".
מולינדה וא־שאפי ימשיכו להילחם בעוז בתופעת האנטישמיות בקהילה הנוצרית וכן ימשיכו לנסות לקרב את הנוצרים ליהודים. "בכל דת יש קיצונים, אנשים שמתנגדים לחופש", מסביר הגיבור המצרי מבין השניים, "לכן דמוקרטיה חייבת שני עניינים בבסיסה - הפרדת דת ממדינה וחופש דת. כשיהודים מתפללים בבית כנסת לצד מוסלמים במסגד ונוצרים בכנסייה, אז הכל טוב ויפה. הבעיה מתחילה ברגע שמישהו מהם טוען שהדת שלו טובה יותר מזו של האחר ושצריך ללכת אחריו. יש לכבד את האמונות של כל אחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו