"השתיקה": בלי ירייה אחת לרפואה

יאן קוסטין וגנר הוא אמן המתח השקט • גם בספרו החדש, "השתיקה", אין אקשן וההתרחשויות מעטות • ובכל זאת, המתח שלו מחלחל מתחת לעורם של הקוראים

המתח נארג בעדינות אבל בנחישות. יאן קוסטין וגנר

בראיון שהעניק יאן קוסטין וגנר ל"ישראל היום" לפני שנה, אמר לי הסופר הגרמני-פיני המצליח: "אני אוהב מתח שקט, חבוי. אנטי קליימקס, אם תרצה. זה הרבה יותר מהנה בעיני ממרדף מכוניות או סיום מפוצץ. אני חושב שהכתיבה שלי מתרכזת בעיקר בחיפוש, ובתקווה – במציאה, של דרכים אל נפשן של הדמויות הפועלות. המכנה המשותף לכל הדמויות הוא, שהן מעומתות עם מצבים קיצוניים. אני מנסה להתקרב אליהם וליצור עבורם את שפתם". 

בספרו החדש, "השתיקה" (כתר מתח, מגרמנית: דפנה עמית), נותר קוסטין וגנר נאמן לחלוטין לתזה הזאת. כמו "ירח קפוא", ספרו הקודם שיצא לאור בעברית, הוא מתרחש בפינלנד, שמעוררת מייד אסוציאציה של מרחבים עצומים ודוממים, מכוסי שלג. אבל לא רק מרחבים גיאוגרפיים, אלא גם מרחבים גדולים של זמן: 33 שנים מפרידות בין רצח של ילדה אחת, לבין היעלמותה של ילדה אחרת, בנסיבות, שעל פניהן נראות זהות: זוג אופניים נמצא מושלך בשדה; גופתה של הילדה הראשונה מתגלה כעבור חודשים אחדים באגם סמוך. החיפוש אחר הנעדרת השנייה, והשאלה מה הקשר בין שני המקרים, אם קיים – הוא הוא הנושא של הספר הזה. 

ז'אנר ה"מתח ללא אקשן" המודרני, שאליו בבירור משתייך "השתיקה" (כפי שמרמז גם שמו),  מעניין, משום שהמגמה הקולנועית ובמידה רבה גם הטלוויזיונית, הפוכה. יכולותיו הויזואליות הבלתי מוגבלות כמעט של המחשב דוחפות את הפקות הסרטים לאלימות מסוגננת ולפעלולים שלא מן העולם הזה. הפריחה הפילמאית של גיבורי הקומיקס השונים, שרוח חיים חדשה הופחה בהם בזכות המצלמה והמחשב, תעיד על כך כאלף עדים.  

במקביל, ואולי כתוצאה מהתקווה שיהפכו מיידית לתסריטים, צמח ז'אנר אלים מאוד גם בספרות המותחנים, בעיקר האמריקנית, אך גם הבריטית. סופרים כמו לי צ'יילד ואפילו איאן ראנקין , מעבירים את גיבוריהם מסכת ייסורים מפחידה לפני שהם מניחים להם לפתור את התעלומה; לעתים הפתרון מושג בכוח אגרופיהם או בכדורי אקדחם. עברו הזמנים בהם הבלש היה שומר חוק, או לכל הפחות ג'נטלמן. היום הצדק הוא ברוטאלי, והגיבור, כמאמר המשורר, קודם יורה ואחר כך שואל שאלות.

הז'אנר הזה, של היעדר כמעט מוחלט של אלימות ואקשן, מאפיין כמה מסופרי המתח הסקנדינביים, אבל לא את כולם ולא רק. אבות סופרי המתח הסקנדינביים המצליחים בשנים האחרונות, סטיג לארסון ויו נסבו, לא בוחלים באקשן כלל, וסדרת "הנערה עם קעקוע הדרקון", למשל, אלימה מאוד. לעומתם, קארין פוסום,("הכלה ממומביי") היא דוגמה הפוכה. עלילת הספר שלה מתרחשת בכפר קטן ונידח בנורווגיה, ולאחר גילוי הגופה מתרכזת הסופרת בתיאור היחסים בתוך הקהילה הסגורה, הקלאוסטרופובית ואפילו מעט מיזנטרופית, שבה מתרחש הרצח. אין מרדפים, אין קרבות אקדחים, האלימות מרומזת מאוד. 

גם אצל דרור משעני הישראלי, מינון האלימות ב"אפשרות של אלימות", ועוד יותר בספרו הקודם, "תיק נעדר" – נמוך. אבל, אין להבין מהאמור כאן, שבהיעדר אלימות נפגע המתח. נהפוך הוא: המתח נארג בעדינות אבל בנחישות, והוא תופס את הקורא בגרונו. את "השתיקה" אי אפשר להניח מהיד עד שקראת את השורה האחרונה בעמוד האחרון. למעשה, הספרים הללו חורגים מהגדרה פשטנית של ז'אנר המותחן, והם נופלים יותר תחת ההגדרה של ספרות יפה, מתובלת, אולי, במידת מה של מתח. זה מתבטא היטב בבניית הדמויות. אלה דמויות עמוקות, מורכבות, שהפגמים שלהן נראים לעין. אף אחד מהם אינו סופרמן, ואינו פותר את התעלומה בסגנון שרלוק הולמסי. להיפך: לרוב הם אפילו טועים בזיהוי הרוצח, וגם אם הקורא יודע מי עשה מה – הידיעה הזאת נמנעת מהבלש, גיבור הספר. 

כך עם גיבורו של קוסטין וגנר, הבלש הפיני קימו יואנטה. שמתמודד, גם בספר החדש, עם מותה של אשתו האהובה סאנה, מסרטן, וההתמודדות הזו משפיעה על כל מהלכיו; כך עם גיבורה של קארין פוסום, שהוא לאו דווקא הבלש – אלא בעלה של הכלה הנרצחת, גונדר יומאן, סוחר במכונות חקלאיות בשנות ה-50 לחייו, ביישן ומתבודד, שגם הוא נאלץ להתמודד עם מותה של אשתו האהובה, שעבורה נסע לקצווי עולם, מתוך המציאות של קהילתו הסגורה והנידחת; וכך עם פקד אברהם אברהם של משעני, שהוא אאוטסיידר במידה רבה, כמעט אנטי גיבור. אברהם רדוף על ידי הכישלון שלו בחקירה הקודמת, זו שהייתה הנושא של "תיק נעדר", ובמיוחד בשל העובדה שלא הצליח להציל את הילד שהיה הקרבן לרצח, מתעקש בכל כוחו, שזה לא יקרה שוב. 

הכוח המניע של "השתיקה" הוא בדיוק דמות כזו, הבלש היוצא לגמלאות קטולה, שכשל בפיצוח התעלומה לפני 33 שנים. "השתיקה", הוא רומן המסופר מזוויות ראייה שונות: זו של הבלש קימו, זו של ההורים, גם של הנרצחת וגם של הנעלמת, זו של הבלש קטולה וגם זו של הרוצחים. בראיון איתו אמר קוסטין וגנר: "חשוב לי שהספר השני שלי יכיל מספר גדול של גיבורים, כדי שלא יהפוך לסדרה בנאלית של 'בלש פותר את התעלומה השנייה שלו'. אני חושב שמתוך אבדנו האישי קימו מפתח נקודת הסתכלות לא קונבנציונאלית, חמה וסובלנית על החיים, ואני אוהב את זה מאוד אצלו."

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר