"תמיד ברגע ההכרעה - הפלשתינים בורחים"

תשעה חודשים. זה הזמן שהקציבו מנהלי המשא ומתן בין ישראל לפלשתינים בחסות האמריקנים להשגת הסכם שלום. אם יושג הסכם קבע, תת־אלוף (מיל') אודי דקל יאכל את הכובע. אך אם תשאלו את דקל, שליווה מקרוב ובאופן אינטנסיבי את הניסיונות השונים לקיים משא ומתן עם הפלשתינים לאורך שני עשורים, הסיכוי לכך קלוש. עקב כך הוא תומך ברעיון הסדר הביניים עם הפלשתינים, לצד בכירים לשעבר כגון יוסי ביילין.

דקל מלווה את השיחות עם הפלשתינים מקרוב כבר שנים ארוכות. היום הוא מכהן בתפקיד עמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי שבתל אביב, ולאחרונה הגיש לראש הממשלה בנימין נתניהו ספר שבו 1,600 עמודים, המאגד את כל סיכומי הדיונים שהתנהלו בין ישראל לפלשתינים מאז ומעולם. 

בשנים 2009-2007 שימש דקל ראש מינהלת המשא ומתן עם הפלשתינים בממשלתו של אהוד אולמרט. אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק החליטו למנות את דקל לאחר שהשתחרר מצה"ל בדרגת תת־אלוף בתפקיד ראש החטיבה האסטרטגית. קודם לכן שימש עוזר הרמטכ"ל להסדרים מדיניים. מתברר שיש תפקיד כזה, ששמור לאחראי מטעם צה"ל בדיוני המו"מ, ותפקידו לספק את נקודת המבט הביטחונית, שהיא חלק מהותי בשאלת ההסדרים המדיניים. לפני כן שימש דקל בתפקיד ראש מחלקת המחקר בחיל האוויר ונציג של חיל האוויר בדיונים על הסדרים מדיניים. 

*   *   *

"אוסלו התחיל בגישה תהליכית", מסביר דקל בראיון מיוחד איתו, "של התקדמות שלב אחר שלב. הדרך הזאת לא עבדה. אהוד אולמרט שינה את הגישה. הוא בא ואמר: 'מספיק לעסוק בתהליך, בואו נעסוק בשאלת הסיום, שאלת הסדר הקבע. נחליט מה אנו רוצים בהסדר הקבע, ואז נראה איך מגיעים לשם. זה היה הרעיון של פיסגת אנאפוליס: לדון בהסדר הקבע, אבל להמשיך להתקדם לאור מפת הדרכים.

"באנאפוליס הקמנו 12 ועדות, שבהן נידונו סוגיות בנושאי כלכלה, תשתיות, איכות הסביבה, מעברי גבול, העברת מים, סוגיות משפטיות שונות כגון הסכמי הסגרה, וגם נושא האסירים הפלשתינים. אחת הוועדות דנה אפילו בתרבות של שלום. בכל הנושאים הגענו להסכמות. את עבודת הצוותים ריכזה ציפי לבני. היא ניהלה את המו"מ בצורה מאוד אחראית ומאוד רצינית. בדקה כל דבר לעומק. לא רצה מהר מדי. לא התחייבה על דברים שאי אפשר להתחייב עליהם. מצד שני, היא יצרה אמון אצל הפלשתינים שהיא באמת חותרת להגיע איתם להסכם. זה היה מאוד חשוב, זה יצר גישה חיובית בחדרים שבהם התקיימו השיחות".

דקל אומר ש"נושא ירושלים לא נידון בצוותים. אולמרט שם אותו בסוף על השולחן. הוצעה תוכנית חלוקה של העיר עד לרמת שמות של רחובות. הבסיס של תוכנית חלוקת ירושלים היה שהשכונות היהודיות יהיו בצד הישראלי, והשכונות הערביות בצד הפלשתיני. הם הציעו חלוקה של העיר העתיקה ויצירת מנגנון מוניציפאלי משותף. באגן ההיסטורי, דובר על מעמד מיוחד, שבו ייכללו הר הבית, הר הזיתים, הר ציון ועיר דוד. ניהול השטח יתבצע באמצעות צד ג': יוקם כוח בינלאומי, שישמש כוח שיטור באותו אזור. למשל, מפקד אמריקני ושני סגנים, ישראלי ופלשתיני. לגבי הר הבית, הוחלט כי הניהול יישאר בידי הוואקף, והשליטה הביטחונית בידי כוח בינלאומי. מבחינה ריבונית, מחליטים שלא להחליט. לא הם ולא אנחנו מוותרים על ריבונות. אנו דורשים ריבונות על המקום. כעת, מתוקף הריבונות שלנו אנו נותנים סמכויות לגוף שלישי במקום".

התוצאה כמובן ידועה. "לא השגנו כלום, כי הפלשתינים החליטו לברוח", טוען דקל. "ברגע שאולמרט שם את הדברים על השולחן, עם הצעה נדיבה לדעתנו, הם החליטו להיעלם. הם לא רצו להגיד 'כן' וגם לא להגיד 'לא'. הם נמנעו מלומר 'לא', כי רצו לצבור את כל הגמישויות שישראל שמה על השולחן.

"אנחנו נורא אוהבים להאשים את עצמנו, אבל הצד השני אשם לא פחות מאיתנו בכך שאין הסדר. גם בקמפ דיוויד, גם עם ערפאת־ברק־קלינטון וגם עם אולמרט, הצד השני סירב לקבל דברים שהלכנו בהם לקראתו. בכל פעם שזה הגיע לנקודת המבחן, הפלשתינים החליטו שלא לקבל את ההחלטות הקשות". 

ואולמרט?

"אולמרט מצידו לקח את כל החבילה וביקש להפעיל בה משחק של 'תן וקח'. אז אנחנו מוותרים קצת בטריטוריה, והם מוותרים בביטחון. הפלשתינים מצידם רצו לקחת את ההצעה של אולמרט ולפרק אותה חזרה לדיון ב־12 הוועדות שהקמנו באנאפוליס, וכך ליהנות מכל הגמישות הישראלית, בלי שהם נותנים משהו בתמורה". 

"אין מנהיגות"

לדברי דקל, "הפלשתינים לא רצו להגיע לסגירה עם אולמרט. אחר כך הם טענו שהסיבה שהם לא לוקחים את ההצעה היא שאולמרט לא נשאר בתפקיד ראש הממשלה, ומי שיכהן תחתיו יהיה ככל הנראה נתניהו, ולא לבני. לגבי נתניהו, הם לא האמינו שהוא יסכים ליישומו של ההסכם שהציע אולמרט, ואז מה הם ירוויחו מכך שהם הסכימו להצעה של אולמרט? ייווצר מצב שהתוכנית תיחשף, אבו מאזן ייחשב בוגד, שכן ייחשפו כל הגמישויות הפלשתיניות, והסכם לא יושג. 

"כשמגיע הרגע הקריטי שבו צריך לקבל את ההחלטות הקשות, אין שם את העוצמה, את המנהיגות או את הדרייב לקבל את ההחלטות הקשות", קובע דקל, "ואז אפשר למצוא בקלות עניין כלשהו ולתקוע את התהליך ולהרוויח את מה שאתה יכול להרוויח באותו רגע. עוד בתקופת אולמרט הפלשתינים החליטו שהם הולכים לשחק במגרש הבינלאומי. שם הם מאמינים שיהיה להם קל יותר להרוויח הרבה יותר".

דקל מסביר שהפלשתינים טוענים שיש להם "זכויות טבעיות על הארץ, ושהם לא זקוקים לדבר מישראל. לטענתם, ישראל באה מעמדת כוח של השולטים עם הצבא החזק, אבל הם מגיעים עם הזכות הטבעית. ועכשיו, עם הזכות שלהם, הם באים לקבל את ההכרה מהקהילה הבינלאומית". 

זה נשמר עד היום.

"כן. גם היום כניסתם למו"מ היא כדי להוכיח שישראל היא לא פרטנר, שישראל לא מוכנה להתקדם. מההדלפות שיוצאות מהצד הפלשתיני, כבר עכשיו אנחנו מבינים שלטענתם ישראל לא מספיק גמישה ולא מספיק זזה לכיוון שהם מעוניינים בו בשיחות. המגמה הזאת ברורה והיא נועדה להכין את הקרקע, כדי שאחר כך הם יוכלו לבוא לקהילה הבינלאומית ולומר: 'אנחנו ניסינו, ישראל לא מוכנה להתקדם ולהגיע להסדר. לכן בואו ותנו לנו את מה שאנו רוצים'.

"אני לא רואה סיכוי שנגיע להסדר קבע", אומר דקל, "הפערים בנושאי הליבה לא הצטמצמו מהתקופה של המו"מ בממשלת אולמרט עד המו"מ עם ממשלת נתניהו - הם רק הלכו וגדלו". 

לעצב את המציאות

אודי דקל הוא אבי המשפט "מה שמוסכם, ייושם", אותו מוטו שבחודשים האחרונים שגור בפי מי שמכונים "אנשי אוסלו", שתומכים בהסכם ביניים, כמוהו. "נכון, אני בעל הבית של המשפט הזה וקצת כעסו עלי כשאמרתי אותו אז", הוא מודה, וממהר להסביר את הרעיון שמאחוריו: "הכלל שניהל את המגעים מול הפלשתינים בתקופתו של אהוד אולמרט היה ששום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם. הרעיון שעומד בבסיס הגישה הזאת היה לייצר גמישות בחדר המו"מ. בפועל, הוא יצר קשיחות. ההבנה שלי היא שכדי לשנות את המציאות צריך לעשות כל הזמן צעדים שמשנים את המציאות. לכן הרעיון שלי אומר שאם סיכמנו משהו, למשל, היום אנחנו יכולים להסכים על נושא המים, אז למה לא ליישם זאת?

"המשחק שבו אתה לא מוכן לוותר על כלום כל עוד לא יהיה הסכם קבע - לא רלוונטי. הגישה שלי ושל מי שהיו בעבר מעורבים במשא ומתן היא שהסיכוי להגיע להסדר קבע קלוש. עכשיו, כל עוד יש פוטנציאל חיובי במו"מ, יש אפשרות לבנות אלטרנטיבה". 

דקל מציע לבחון את האפשרות של הסדר ביניים או "צעד עצמאי", כהגדרתו. "הסדר קבע יישאר היעד הסופי, אבל צריך להחליט שאנו נשנה את המציאות בשלבים. לנו יש אינטרס ישראלי להקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים ועיגון פתרון שתי המדינות. אז בואו נגיע לשם ואחר כך נעדכן את הפרטים.

"אין צורך לקבוע את הגבולות, אלא רק את עקרון הגבול", הוא מפרט. "אנחנו מחר בבוקר יכולים להקים לפלשתינים מדינה שכוללת יותר מ־60 אחוזים מהשטח בגדה המערבית, בלי לפנות אף התנחלות, עם חופש תנועה מלא שלהם, עם יצירה של שליטה מלאה שלהם במרחב. נכון שזאת לא מדינה באופן המלא של ריבונות, אבל זאת קפיצה משמעותית ממצבם הנוכחי". 

"המושגים 'חד־צדדי' ו'התנתקות' הם לא פופולריים, אבל אנו חייבים לתכנן גם צעדים חד־צדדיים כאופציה רלוונטית. אנחנו עוסקים בתכנון אסטרטגי בסביבה משתנה. אי אפשר יותר לתכנן משהו ולגזור לאחור מהי המטרה. הקו החדש צריך להיות שבכל נקודת זמן עליך ליצור לעצמך כמה שיותר אופציות שיעגנו את העיקר. 

"כעת העיקר הוא לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולעגן את פתרון שתי המדינות. בנוגע לשני העקרונות האלה יש הסכמה רחבה. יש עליהם הסכמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל הקואליציה שלו, וגם מחוץ לה. אנחנו הרי כבר 20 שנה מנסים להגיע להסדר ולא הצלחנו. ברור שעדיף הסדר קבע, אבל אם אין סיכוי להסדר, אז צריך למצוא פתרון שטוב לנו. והסדר ביניים יעגן את מה שטוב לנו. אין בו שום זכר לשיבת הפליטים. אין שינוי בירושלים. אנו שומרים על גושי ההתנחלויות בשליטתנו ונערכים על קו הגדר הביטחונית. אנו שומרים על הנוכחות של צה"ל בבקעת הירדן. נכון שהתביעות אינסופיות, אך נוצר מצב חדש שהעולם יצטרך להתמודד איתו". 

מה נשיג בכך? אתה מוסר שטח ומוותר בשלל נושאים, הסכסוך נמשך, אין מחויבות של הצד השני לעצור את ההתנהלות בזירה הבינלאומית והעימות שם ובשטח יימשך? 

"התפיסה האסטרטגית החדשה אומרת כך: 'בוא ניקח את הכלים שיש בידינו ונעצב את המציאות ללא תלות במה שהצד השני רוצה. הדשדוש במקום הוא גרוע, כי אתה רק צובר את כל הנקודות השליליות בלי לקדם את היעדים שלך, עם או בלי הצד השני". 

דקל ממשיך ואומר שתהליך ההתנתקות החד־צדדית מרצועת עזה לא זהה לצעדים של ביצוע הסכם ביניים חד־צדדי ביהודה ושומרון. ראשית, מאחר שאין פינוי של התנחלויות. שנית, כי תהיה שליטה ישראלית בבקעת הירדן. "אנו לא פורצים את הגבולות. אנו מונעים כל כניסה של אמצעי לחימה ואנשים שאנו לא מעוניינים שייכנסו לתוך המדינה הפלשתינית. כך או כך, זכות ההגנה העצמית שמורה לנו ואם יש צורך לפעול ביטחונית בתחומה, נעשה זאת". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו