אילו היו מנבאים באוזני ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ביום השבעתה של ממשלתו, מה יהיה מצבה בתוך כחצי שנה, כנראה היה מתקשה להאמין. שישה חודשים עברו מאז נכפתה עליו קואליציה עם הרכב שבו לא חפץ, עם ברית הזוגיות של יאיר לפיד את נפתלי בנט, שמיאנו להכניס את החרדים והותירו אותו נתון לחסדיהם, וגם עם מצב אזורי מטורף, כששתי שכנות, מצרים מדרום וסוריה מצפון, קרסו בזו אחר זו, מותירות מערכת ביטחונית דרוכה ולא מעט אזרחים מודאגים. ואחרי כל זה הוא נותר בחלק אחד.
תקופת הימים הנוראים הביאה להתרוממות רוח של ממש בסביבתו של ראש הממשלה. לא רק בגלל קול השופר ומלבושי הלבן החגיגיים, אלא כי לראשונה ניצח נתניהו את שר האוצר ואת שרה הכלכלה והמסחר במגרשם הביתי. בסקרים כבר כמה שנים שאין לראש הממשלה מתחרים, אולם בגיזרת הרשתות החברתיות הותירו אותו שריו הצעירים הרחק מאחור. עד עכשיו.
ברכת שנה טובה שהעלה ראש הממשלה נתניהו לעמוד הפייסבוק שלו גרפה 22 אלף לייקים. ברכות דומות שהעלו השרים לפיד ובנט זכו יחד לפחות ממחצית.
במונחים גלובליים חצי שנה היא זמן מועט. בישראל מדובר כמעט בנצח. הנה דוגמה: הסכם פירוק הנשק המסתמן בין ארה"ב לסוריה אמור לכלול תהליך שיסתיים עד אמצע 2014, כלומר בעוד תשעה חודשים. וזה רק כדי לממש הסכם שסוריה למעשה כבר הסכימה לקבל.
תשעה חודשים הם בדיוק פרק הזמן שארה"ב גם הקציבה לסיום התהליך המדיני, שאמור להביא להקמת מדינה ערבית חדשה אחרי יותר מ־100 שנות סכסוך, וכל זאת בשעה שדרישות הסף של שני הצדדים, הישראלי והפלשתיני, אפילו לא מתחילות להתקרב זו לזו.
בכלל, מבחינה ביטחונית מצבה של ישראל טוב מאוד אפילו יחסית לשנים קודמות. בסביבתם של נתניהו ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון מייחסים את השקט למדיניות התקיפה שמנהיגה הממשלה: כל ירי או פרובוקציה שמופעלים נגדנו, נענים בתגובה מיידית.
נראה כי בשבועות האחרונים, כנראה על רקע פתיחת התהליך המדיני, החלה תסיסה בכמה מהערים הערביות ביו"ש, וכל זאת עוד לפני שהתמונה במצרים התבהרה, וההשלכות שעשויות להיות לכך על הנעשה בסיני וברצועת עזה. ולא שכחנו את התמונה בסוריה שעוד לוטה בערפל, שכן חיזבאללה ויתר הארגונים בלבנון עוד לא אמרו את דברם בסיבוב הזה.
על רקע זה ההחלטה להאריך את כהונת הרמטכ"ל בני גנץ היתה כמעט מתבקשת. במערכת הביטחונית והפוליטית בירכו על ההחלטה מקיר לקיר. הנחיצות לשמור על היציבות במערכת היא נדרשת ומתבקשת.
ובפייסבוק דממה
בעוד על הרקע הביטחוני קשה למצוא הבדלים מהותיים בין המפלגות, נקודת המחלוקת העיקרית היתה ועודנה העניין המדיני. שיחת הבירור שאליה זומן סגן שר הביטחון דני דנון, אחרי התבטאות שממנה היה אפשר להבין שהוא מטיף לגירושו של ראש הממשלה מהליכוד (אף שהבהיר כי דבריו לא היו מכוונים לנתניהו), עשויה להיות רק ההתחלה למה שצפוי להתרחש אם יהיו התפתחויות ממשיות בגיזרה הזאת.
רק השבוע יצאו שישה ח"כים מהליכוד בקריאה לנתניהו להודיע לאמריקנים שלא יהיה ויתור ישראלי נוסף על שטחי יו"ש, אקט שנתפס כמיני־מרד בסיעה.
בליכוד תוהים מדוע ממשלת ישראל נותרה הממשלה היחידה שעוד רואה את עצמה מחויבת לממשלו של ברק אובאמה, בעוד סוריה ואיראן כבר הבינו שארה"ב בהנהגתו לא היתה מעולם חלשה ורופסת יותר. המחבלים שכבר שוחררו ואלו שעוד עתידים להשתחרר, ללא כל תמורה, יעסיקו את חברי מפלגת השלטון לא מעט.
בעניין העמידה בלחצים הבינלאומיים
והכניעה לגחמות ארה"ב ואירופה, יש לממשלה עוד מספיק מה לשפר.
כשהוקמה הממשלה לפני שישה חודשים, היה נדמה כי השולטים האמיתיים יהיו לפיד ובנט, שהצליח להכתיב לנתניהו את הרכב הקואליציה. זה לא קרה. מבחינה כלכלית לפיד לא עמד כמעט בשום מילה שהבטיח במהלך הבחירות. הוא פגע במעמד הביניים, וגם הצהרותיו, כי הצליח לפגוע בחרדים, לא עמדו במבחן המציאות, כשנאלץ להשיב כספים למוסדות שבהם אין לימודי ליבה.
אחרי שהכריז כי לא יתקוף את הממשלה הקודמת, ובעיקר את שר האוצר הקודם יובל שטייניץ, לפיד לא יכול היה להתאפק, כשחיצי הביקורת הפכו אכזריים יותר ויותר - הוא הכריז כי הממשלה הקודמת הותירה אחריה קטסטרופה. אבל, גם הכרזה זו התבררה כלא מדויקת, כאשר התגלה שבשל שינוי בשיטת החישוב, הגירעון לא כל כך גרוע, לפחות לא כפי שרצה לפיד לצייר.
אבל מי יודע, אולי באמירה זאת ניתנה ללפיד הזדמנות שנייה לנתב את הכספים העודפים שצצו למקומות הנכונים ולהרגיע את בוחריו, השנאוצרים הזועמים, שלא מפסיקים לתקוף אותו בפייסבוק, מגרשו הביתי. בכלל, נראה שלפיד די נטש את תחביבו לפקוד את הרשת ולשתף את עוקביו בשלל הגיגים. הסטטוסים פרי עטו הפכו דלילים יותר, צנועים יותר, אפולוגטיים הרבה יותר.
עונש קולקטיבי
השבוע עם פרסומו של הדו"ח הקשה של מבקר המדינה נגד בנט, נאלצו במפלגה להתמודד איתן שוב. לצד הקנס החמור שהטיל המבקר יוסף שפירא על בנט, בסך 65 אלף שקלים, החזיר המבקר לשיח הפנים־מפלגתי את עניין שכירת שירותיו של החוקר הפרטי על ידי בנט נגד זבולון אורלב.
סיפור החוקר התגלה על ידי אורלב, שהגיש תלונה אצל קצין הכנסת על כך שחוקר פרטי מטעם בנט הגיע אליו ללשכה בהסוואה של פעיל מפלגה. הסיפור המלא התפרסם לראשונה במוסף זה. תחילה ניסה בנט להכחיש שהיה בכלל חוקר. אחר כך ניסה לטעון כי החוקר התבקש לחשוף שחיתויות ואכן התגלו כאלה, מה שהביא לפסילת 1,000 טופסי מיפקד. "אין חולק", כתב המבקר, "כי המועמד ולא המפד"ל הוא אשר יזם את ההתקשרות עם החוקר והיה היחיד שהיה לו מגע עם החוקר".
בתגובה על הדו"ח החריף העדיף בנט לא להתייחס ישירות לממצאים נגדו, אלא להכליל את יתר חברי מפלגתו, שמחצית מהם קיבלו קנסות בעקבות ליקויים שהתגלו במטה הבחירות שלהם. בנט האשים את שיטת הפריימריז, למרות שעם מינויו למזכ"ל ביקש לקבע שיטה זו.
אני עם המנצח
דו"ח המבקר נחת על בנט שבוע אחרי ההסתבכות שלו בבית שמש, שהותירה טעם רע לתושבי המקום ולעליזה בלוך, המועמדת שלו לראשות העירייה, שננטשה ברגע האחרון. אלי כהן, סמנכ"ל מקורות לשעבר, הוא דמות בולטת בעיר שחצייה חרדית, ונחשב לבעל סיכויים ממשיים לנצח את ראש העיר המכהן, נציג החרדים, משה אבוטבול.
אבל לבנט כבר היו תוכניות לגבי העיר. הוא החליט להריץ לראשות העיר את עליזה בלוך, חברת המפלגה. הוא הורה למנגנון המפלגתי להתחיל לשפוך כספים כדי להביא לניצחונה, ובתוך שבועות ספורים הוציאה המפלגה יותר מ־400 אלף שקלים כדי לקדם את בלוך.
הקרב הגדול לא התקיים מול אבוטבול, המועמד החרדי, אלא נגד כהן. הסיבה לכך היא הסכם שעליו חתמו כל נציגי המפלגות הלא חרדיות בעיר, להעמיד מועמד אחד מוסכם, על פי סקר שנקבע שיתקיים במהלך חודש אוגוסט. בסניף המפלגה בבית שמש הזהירו את בנט כי כהן פופולרי מבלוך וכי הסוס שעליו הוא מהמר אינו הסוס הנכון.
בנט סבר אחרת, אולם בתוך העיר מעמדו של כהן נותר יציב. בנט, שכנראה הבין שאחרי התבוסה בבחירות לרבנים הראשיים את הקרב הזה הוא חייב לנצח, החליט להסיר את התמיכה בבלוך ולתמוך באלי כהן. בלוך הפגועה הסירה את מועמדותה.
מקורביו של בנט רואים את הדברים אחרת. לדבריהם, בנט נהג באחריות כאשר החליט שלא לפצל את המחנה, והחלטתו של כהן להצטרף לבית היהודי ולהיות מועמד מטעמה לראשות העיר היא הישג אדיר. היה מצופה מבלוך להבין את המצב ולהצטרף כמס' 2 לרשימה, אולם היא בחרה שלא לעשות זאת והם כיבדו את החלטתה.
בטוח או ביטוח
ללא ישראל ביתנו יש לליכוד 20 חברי כנסת, אחד יותר מללפיד. האיחוד לפני הבחירות הותיר את נתניהו בלשכת ראש הממשלה למרות התוצאות המאכזבות.
השאלה היא אם החיבור הזה יחזיק. אביגדור ליברמן החליט שבחודש נובמבר העניינים יתבהרו: מיזוג או פילוג. הבעיה היא שליברמן דורש שבמסגרת מיזוג המפלגות ישוריינו אנשיו במוסדות הליכוד: בלשכה, במרכז ובמזכירות. בליכוד חוששים כי המהלך יוביל לביטול הפריימריז ולקביעת ועדה מסדרת, שתרכיב את רשימת המפלגה לכנסת. בשל כך מעורר המהלך התנגדות.
מצד שני, שלטונו של נתניהו עלול להיות בסכנה אמיתית אם ליברמן יחליט לקום וללכת. פרישה מהסיעה עלולה להביא איתה גם פרישה של ישראל ביתנו מהקואליציה. אם התהליך המדיני ייכנס להילוך גבוה, עלולים ליברמן ובנט להתחרות על פרישה מוקדמת מהממשלה - מתוך כוונה לכבוש את מצביעי הימין.
בינתיים מגבשים בליכוד הצעת פשרה לנתניהו ולליברמן: אנשי ליברמן ישוריינו במוסדות הליכוד, אולם לפני כן יאשר המרכז כי שיטת הבחירות תהיה פריימריז. בכל מקרה, כל מהלך שקשור בליברמן ימתין עד שיתקבלו תוצאות משפטו.
באותו זמן מתחזק נתניהו את הקשר בינו ובין סיעות האופוזיציה: העבודה והחרדים. רק בשבועיים האחרונים נפגש נתניהו עם יו"ר העבודה שלי יחימוביץ', עם אריה דרעי ועם אלי ישי מש"ס ועם משה גפני, מיהדות התורה - גיבוי לעת צרה.
כשזה המצב, פתאום הנתון שלפיו ישראל במקום ה־11 במדד האושר מתוך יותר מ־150 מדינות שנבדקו, ושאפילו את ניו זילנד כבר עברנו, לא נשמע מופרך כל כך. אולי רק קצת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו