ב־25 באוקטובר 1973, יום אחרי סיום מלחמת יום הכיפורים, עיטרה את עמוד השער של עיתון "מעריב" ידיעה קצרה, 63 מילים אורכה, תחת הכותרת "שני צלמי עיתונות לקחו בשבי 20 חיילים מצרים". בידיעה, מאת יעקב ארז, נכתב: "שני צלמי עיתונות, מיכה בר־עם ושלמה ערד, שביקשו לצלם סוללת טילים בקרבת העיר סואץ, נטלו בשבי קבוצה של כ־20 חיילים מצרים שהסתתרו בין הטילים. שני הצלמים נכנסו לתוך אזור הסוללה כשהם מצוידים במצלמותיהם בלבד, כשלפתע נתקלו בכמה חיילים מצרים שהסתתרו באזור הסוללה. החיילים המצרים הניחו את נשקם, וחבריהם שהיו במקום הצטרפו אליהם ונכנעו. שני הצלמים נטלו בשבי את החיילים, שהיו כנראה מפעילי הסוללה".
"לא היו שם 20 חיילים מצרים, מקסימום 18", מיטיבים השניים את הזום של עדשת הזיכרון. עם היסטוריה, כידוע, לא משחקים, וחובה להביא דברים כהווייתם, גם כשהם עשויים מחומרים שיכולים לפרנס תסריט קומי של קוסטוריצה פוגש את גבעת חלפון. ואכן, מה שקרה לבר־עם (83) ולערד (77) בצהריים ההם ב־23 באוקטובר הוא מסוג האנקדוטות שמעטרות שוליים הזויים של מלחמות. מין קריצה חמוצה־מתוקה שמבליטה את הגיחוך שבכאוס ומוסיפה לזוועה צבעים נוחים יותר לעיכול, לצד הדם והפיח. כי מי מלבד הגורל היה יכול לכתוב סצנה סוריאליסטית שכזאת: שני אזרחים חמושים במצלמות מכניעים כיתת אויב. והכל בגלל ג'יפ מצרי אחד שעמד מיותם.
* * *
מיכה בר־עם מצלם מגיל 5 ("פשוט היתה מצלמה בבית"). מגיל עשרים ומשהו הוא צלם מקצועי - בהתחלה ב"איגרת לקיבוץ", אחר כך ב"במחנה" ובמגזינים ישראליים, ובמשך שנים ארוכות בשירות ה"ניו יורק טיימס". בין לבין אצר תערוכות צילום, הקים את המחלקה לצילום במוזיאון תל אביב וזכה בפרס ישראל בצילום בשנת 2000. ערד החל לצלם כשהיה חייל, כתחביב, ומתחילת שנות השישים עבר לצלם באופן מקצועי - תחילה אופנה ובהמשך חדשות. במשך שנים עבד עבור השבועון "ניוזוויק", כולל במלחמות ברחבי העולם.
בימים ההם של תחילת שנות השבעים לא החזיקו העיתונים צלמי מערכת קבועים, וצלמי פרילאנס דוגמת בר־עם וערד היו מוכרים את תמונותיהם לכל דורש. במלחמה הם הסתובבו כנספחים מזדמנים לכוחות בשטח, בלי יכולת תכנון ובלי ניידות עצמאית. "זה לא היה נעים לקחת בכל פעם טרמפ, לפעמים על נגמ"ש או על גב משאית", מסביר בר־עם.
במהלך הקרבות הם צילמו בחזית הדרום, היו עדים לאינספור רגעים דרמטיים וקשים. ערד: "הלכנו מדי יום לכל מקום ששמענו קולות ירי, לכל מקום שראינו פטריות עשן. ישנו בחוץ איפה שהזדמן, בקושי התקלחנו".
בר־עם: "במחשבה שקולה, ברור שזה טירוף ומחלה. פרפר שנמשך לאש. כל הזמן חיפשנו להיות הכי קרובים לאקשן, לראות הכל במו עינינו".
ביום ההוא הם נפגשו במקרה, לא בפעם הראשונה במלחמה הזאת. הם עשו את דרכם במדים (בר־עם: "אף פעם לא אהבנו להתבלט בשטח כאזרחים") בדרכם לעיר סואץ שממערב לתעלה, עם כוחות שריון ורגלים של צה"ל, שיצאו לכבוש את העיר רגע לפני הפסקת האש. זו היתה, בדיעבד, היממה האחרונה ללחימה, והצבא המצרי נטה להתמוטט לאורך החזית כצרור קיסמים יבשים.
בסביבות השעה 15:00, כשנשאו את עיניהם סביב, בולשים את המדבר, הבחינו בר־עם וערד בסוללת הטילים המצרית, שהיתה ממוקמת במרחק 800 מטרים מהכביש ונראתה ריקה מאדם. מבעד לעדשות המרחק במצלמות, ששימשו בתפקיד משקפת, הם קלטו את הממתק עם הגלגלים שקרץ מתוכה. הם עזבו מייד הכל והחלו לצעוד על החול לעבר הסוללה.
"כשראינו את הג'יפ המצרי עומד ככה, אמרנו יאללה, ניקח אותו ונהיה אדונים לעצמנו", נזכר ערד. "מרחוק לא ראינו שום תזוזה, והערכנו שהמקום נטוש לגמרי. זאת היתה סוללה קלאסית במבנה של אליפסה, עם טילים מוכנים לשיגור. המתחם היה מוקף חומת עפר, עם שקי חול, בונקרים, רדאר ומינהלה. לא חשבנו יותר מדי. פשוט הלכנו באזימוט ישר לשם".
כשהגיעו אל סוללת הרפאים החליט בר־עם לעשות מעשה קונדס וצעק בערבית, ככוכב סרטי אקשן: "כולכום אידפעו אידכום, פוטו עלא ג'ועה!" (כולם להרים ידיים ולצאת החוצה!). "ככה, כמו צ'רלס ברונסון". היום הוא מודה שכלל לא ציפה למענה, וכך גם ערד, שניגש לוודא שהג'יפ המצרי לא ממולכד.
אתה יקה יליד ברלין, מאיפה הערבית?
"גדלתי מגיל שש בחיפה, וביליתי בשוק הערבי שם יותר מאשר בבית הספר. אפשר להגיד שיש לי השכלה ים־תיכונית".
ואז משתררות כמה שניות של שקט, ו...?
"ואז פתאום, כמו באגדות, ראש מציץ לנו החוצה מתוך הבונקר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ככה 18 חיילים".
הבנתם מייד שהם נכנעים?
ערד: "לקח לנו כמה שניות לקלוט. הם נראו מאוד מפוחדים, עייפים ומורעבים. לא מגולחים".
בר־עם: "הם מייד נעמדו לידנו ושמו את הנשק בערימה. כל אחד הניח את הקלצ'ניקוב שלו".
לא פחדתם? אתם שניים מול 18 מצרים?
ערד: "לא ראינו שום ניסיון התנגדות מכיוונם, וזה הרגיע אותנו. לדעתי הם היו חיילי משמר פשוטים, מבוגרים יותר מחיילים רגילים. גם היינו מאוד ממוקדי מטרה. לא היה לנו בכלל זמן לחשוב, היינו שקועים בתוך זה".
בר־עם: "לא היה לנו מספיק שכל לפחד. לא פעלנו מתוך מחשבה תחילה. אילו רצו, הם היו יכולים לחסל אותנו מרחוק, כמו ברווזים במטווח. לדעתי, דווקא העובדה שבאנו לא חמושים הצילה אותנו. אם היינו באים עם נשק הם היו יורים מייד. גם אם היתה מסתערת עליהם סיירת, הם היו הורגים חצי מהמסתערים. לא היתה להם בעיה לתת פייט, אבל למזלנו הם בחרו באפשרות האחרת".
הם אמרו משהו?
ערד: "שום מילה. לדעתי הם פשוט חיכו לרגע שיוכלו למסור את עצמם ולסיים את הסיוט שלהם".
בר־עם: "היה שם אחד עם דרגה גבוהה יותר, כנראה המפקד האחראי. בוא נגיד שלא שוחחנו שיחות נפש, רק בתנועות גוף".
* * *
בשלב זה נטלו בר־עם וערד שני קלצ'ניקובים מהערימה ("בכל זאת, לצורך הזהירות"), ופקדו על המצרים לפרום את שרוכי נעליהם, לעמוד בטור ולקשור זה את ידי זה מאחור. ערד: "די ריחמנו עליהם. לקחנו ג'ריקן מים שמצאנו ליד הג'יפ ונתנו להם לשתות. הדלקנו להם סיגריות. אפשר לראות בתמונה שצולמה יותר מאוחר איך אני מחזיק בפה כמה סיגריות בבת אחת, כדי לחלק לשבויים".
כשווידאו שהמצרים כפותים, עלו בר־עם וערד על הג'יפ והצעידו את הדבוקה הצייתנית לפניהם, בחזרה לכביש הראשי. שם התגבש שטח התכנסות צה"לי, שכלל ריכוז של שבויים מצרים ממקומות שונים. בר־עם: "אני נהגתי בג'יפ ושלמה ישב לידי. אמרנו להם ללכת ברגל לפנינו, והם צעדו בערך קילומטר עד למפגש עם כוחותינו. כשהגענו לשם מסרנו אותם הלאה".
כשמסרתם אותם, שיתפתם את החבר'ה בקטע הסוריאליסטי שלכם?
"לא. פשוט מסרנו אותם וזהו, לא עשינו מזה עניין".
ומה עשו להם?
ערד משפיל את מבטו. "היחס שהם קיבלו מהחיילים היה פחות אנושי מזה שאנחנו נתנו להם. מי שנהג בהם לא יפה היו דווקא אנשי המפקדה - הם דחפו, קיללו וצעקו עליהם בשפה לא נעימה". בר־עם: "במצבים כאלה אתה לא יכול לתקן את העולם".
ידוע לכם מה עלה בגורלם בסופו של דבר?
ערד: "אין לנו מושג. מן הסתם הם הוחלפו בהמשך עם שבויים שלנו, במסגרת הסכמי חילופי השבויים".
איך שני צלמים מדופלמים שכמוכם לא דאגו לתעד את התקרית בזמן אמת?
ערד: "היינו עסוקים במעשה עצמו, ולא היה מישהו שיצלם אותנו מהצד. בדיעבד אני מצטער שלא צילמנו. אולי היינו צריכים לתת קליק כשהם צעדו לפנינו. כל דבר אחר במלחמה צילמנו בלי לחשוב בכלל, ודווקא את זה לא".
עם הג'יפ הנחשק הם המשיכו להסתובב עד שהשאירו אותו בידי אל"מ אליעזר (צ'יטה) כהן, לימים חבר כנסת מטעם ישראל ביתנו, ובאותה עת מפקד שדה התעופה פאיד. ערד המשיך עם הצנחנים לקרב בסואץ ("לא צילמתי שם כמעט, בעיקר עזרתי לסחוב פצועים. הצלחתי לחלץ את עצמי רק בארבע לפנות בוקר, כולי מכוסה דם").
בימים אלה מציג בר־עם במוזיאון תל אביב תערוכה מצילומיו במלחמה. התערוכה, "קו מפריד", כוללת גם כמה תמונות של שבויים מצרים. כאן הם על משאית עמוסה בדרך למתקן כליאה, שם הם הולכים בטור, סוחבים חבר פצוע. בתמונה אחרת הם כורעים במחפורת, מתכנסים כעוברים מפחד פגזי הארטילריה שמשגר צבאם. ובתמונה המפורסמת ביותר של בר־עם במלחמה, נראים שבויים מצרים ולוכדיהם הישראלים חובקים יחד את הקרקע בהרעשה כבדה על ה"חצר", אתר הצליחה שממערב לתעלה.
מוטיב השבויים הולך איתך כל הדרך.
בר־עם: "מה לעשות, זה חלק בלתי נפרד מטירוף המלחמה. מה שמעניין הוא שאז הציגו את הצילומים כאירוע חדשותי, היום זאת אמנות במוזיאונים".
בשבועות שאחרי הכרזת הפסקת האש צילמו בר־עם וערד את שיחות שביתת הנשק בקילומטר ה־101. הם תיעדו את מעמד החזרת הגופות וליוו את נסיגת כוחות צה"ל מהתעלה. מקץ ארבע שנים חזרו לאזור, הפעם כצלמים שליוו את שיחות השלום עם מצרים ב־1977. ערד: "שנינו נסענו לקהיר, ובאחד הבקרים יצא סיור עיתונאים לקו התעלה. מובן שהצטרפנו. אבל הכל כבר נראה שונה ממה שזכרנו".
* * *
ביולי 1974, חודשים ספורים אחרי תום המלחמה, נסע ערד לקפריסין, שם תיעד בשליחות "ניוזוויק" את הכיבוש הטורקי בצפון האי. בהזדמנות זו חש על בשרו את חוויית השבי: "הטורקים היו משוכנעים שאני יווני והחזיקו אותי שלושה ימים בעיר לרנקה, עד שהבינו שאני לא האויב. מה אגיד לכם, להיות שבוי זו לא חוויה נעימה".
שניהם תלו את המצלמה במעבר למילניום החדש, בעיקר בשל מגבלות הגיל. "אני כבר לא מרגיש את הדחף להיות חלק מאירועים והתרחשויות", מסביר בר־עם, וערד מוסיף בהסכמה: "לא נכנסנו לעידן הדיגיטלי".
כמעט לכל מלחמה יש צילום אייקוני: הנפת הדגל באיוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה; הילדה העירומה המבוהלת בווייטנאם; הצנחנים בכותל. ליום הכיפורים אין.
בר־עם: "נכון. לא רק שישראל נשארה עם טראומה וצלקות, גם לא נשאר לה צילום שמסמל את המלחמה".
ערד: "למרות הניצחון של צה"ל, לא נצרבה בחברה הישראלית תודעת ניצחון. את מלחמת יום כיפור מעדיפים להדחיק, או לדון בה מזווית הדיכאון והשבר. זאת הסיבה שאין פריים סמלי".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו