אזעקה העולה ויורדת שפילחה את האוויר בשתיים בצהריים תפסה את ירדנה ארזי, משוחררת די טרייה מלהקת הנח"ל, אצל חברתה הטובה בטבעון. הן תיכננו לעשות את החג יחד, עם שיחות נפש אל תוך הלילה, אבל טפטופי המידע שהגיעו מהרדיו בישרו על מלחמה, וארזי ידעה שעליה להתייצב בשטח ולעשות את מה שעשתה עד שנה לפני כן, כאישה הראשונה שפיקדה על להקת הנח"ל - להעלות את המורל לחיילים.
"מהרגע שהבנו, הבנות של 'שוקולד מנטה מסטיק', מה קורה, לא היו לנו יותר מדי ספקות לגבי הצעד הבא. לקחנו רכב ופשוט דהרנו למפקדת פיקוד הנח"ל ביפו. שם פגשנו את כל ותיקי הלהקה שחלקם, כמוני, היו משוחררים טריים. זה היה מדהים ומרגש לראות את כולם מתייצבים, ללא שום תיאום מוקדם, ואומרים - 'קחו אותנו לשטח, אנחנו פנויים להובלה'. היה ברור לכולם שאנחנו שמים את הכל בצד ומתגייסים. הגעתי עם חברותיי ללהקה. פגשתי שם את יאיר רוזנבלום ואת דני סנדרסון עם החבר'ה של כוורת, כולם פשוט עזבו הכל ובאו".
גם לחברי הגשש החיוור לא היה ספק שהם נרתמים מייד למאבק המלחמתי. המשימה, באופן טבעי, היתה מורכבת מבחינה רגשית: זה לא פשוט להצחיק את החיילים באמצע התופת. "הופענו בכל מקום שביקשו מאיתנו, והיינו עדים למצבים קשים מאוד", אומר שייקה לוי. "אני זוכר שממש 'רבו' עלינו בין היחידות. היינו יורדים מג'יפ שאסף אותנו מנקודה אחת, ונחטפים מייד אחר כך להופעה למקום אחר. ככה זה התגלגל מעצמו במשך כמה חודשים, כמעט על בסיס יום־יומי. הגענו עד סמוך לחזית, הופענו בבתי חולים, בבתי הבראה, איפה לא.
"אני זוכר שפעם אחת הגענו להופיע בפני אנשים שהיו שנים־עשר ימים רצופים בתוך טנק בלי לצאת ממנו. הם היו במצב נפשי מחריד. אני מדבר על אנשים שישבו בתוך טנק חנוק, אכלו שם, ישנו שם, עשו שם את הצרכים שלהם וחלקו את המקום עם עוד חיילים או עם חבר הרוג או פצוע. הורידו אותם מהקו בחזרה לגדוד כדי שינשמו קצת אוויר, יחליפו בגד ויתנערו מהאבק הנוראי. הם נלקחו לנוח באחד הקיבוצים באזור והזהירו אותנו מראש שאין סיכוי שהם יצחקו, כי הם במצב נפשי קשה מאוד. הלכנו להופיע שם בלי במה, בלי קלעים, בלי הגברה, בלי שום אביזרים, ובעיקר בלי שום ציפייה לשיתוף פעולה מצידם. חלק מההורים שלהם הגיעו לבקר אותם, ואנחנו התחלנו לשיר את 'יש לי יום יום חג', וכולם הצטרפו אלינו חרישית. אחר כך עשינו להם את המערכון על חכם מיימון, וכולם פשוט התגלגלו מצחוק על הדשא. הרגע שאני הכי זוכר מהסיטואציה הזאת הוא שכמה מההורים הסתכלו על הבנים שלהם שמראים סימן של נורמליות, ופשוט בכו ובכו. זו היתה תמונה סוריאליסטית, שבה אנחנו עומדים ומצחיקים, והקהל שלנו צוחק ובוכה".
היו חומרים שהתבקשתם לא לשיר או לומר, בגלל הרגישות?
"לא, לא, לא. ממש לא. השתדלנו לנהוג בשיא הטבעיות, למרות מה שהתחולל מסביב ובלב שלנו. ההוראה היחידה שניתנה לנו, בחלק מהמקרים, היא להופיע בשקט יחסי. כי בצפון, לדוגמה, היה מעלינו הקומנדו הסורי. הדברים היו מאוד לא מאורגנים ומאוד ספונטניים לאורך כל התקופה. לפעמים הופענו לאור תאורת הג'יפ. לא פעם מצאנו את עצמנו תקועים באיזה הר נידח וישנים על האדמה עם החיילים, למרגלות טנק. פעם מצאנו את עצמנו מופיעים מול שני חיילים בלבד במוצב בבקעה. גברי שיחק עם אחד מהם שש־בש כדי להעביר את הזמן. אמרנו לעצמנו שנעביר איתם את הזמן בשיחה, אבל הם ביקשו שנופיע. בהתחלה אמרנו להם שאנחנו לא זוכרים את הקטעים שהם ביקשו, אז הם התחילו לשלוף משפטים וגררו אותנו לתוך זה. בסופו של דבר, אילתרנו את המערכונים, כשהם חלק מאיתנו. כל יום נשא עימו חוויה מרגשת אחרת.
"אין ספק שעבור החיילים זו היתה חוויה מוזרה, לפגוש בתוך התופת אנשי תרבות שגדלת עליהם. מצד שני, זה משהו שהחזיר את האנשים לרגע לשפיות ולאנושיות. גם במלחמת וייטנאם היו הרבה אמנים אמריקנים שטסו לשטח כדי להיות עם החיילים. הופענו בפני חיילים שלקו בהלם קרב ובפני פצועים קשה שהיו מגובסים או עם תפרים של אחרי ניתוח. רוב הזמן היינו עם דמעות בעיניים".
"אני לא חושב שיש עוד מדינה בעולם שכל כך דואגת לחייליה ולשלומם הפיזי והנפשי כמו מדינת ישראל", מצטרף גברי בנאי לשיחה. "היינו מגויסים 150 ימים, חמישה חודשים. בכל יום הופענו בין שלוש לחמש פעמים ביום, ממש כמו במפעל. במשך שבועיים שלמים גרנו בקיבוץ איילת השחר בגליל העליון, שאליו היו מורידים חיילים כדי שיתקלחו, יחליפו בגדים וירגישו לרגע בית. הופענו מהבוקר עד הלילה.
"מה לא ראינו באותה תקופה. החוויה שהכי צרובה לי בזיכרון היא הופעה מול חיילים שקיבלו כוויות קשות בטנק. הם שכבו על מזרני מים, חנוטים בתחבושות מכף רגל ועד ראש, ורק העיניים שלהם מציצות אלינו. חלקם היו אחרי ניתוחים, ואני זוכר שההורים שלהם ביקשו מהם לא לצחוק, או לצחוק בזהירות, כדי שלא יכאב להם בתפרים. אחד הרופאים, שראה את ההופעה שלנו, ניגש אלי ואמר לי: 'אתם קונקורנציה לרפואה'. לימים נודע לנו שמשמיעים לחולים מערכונים מוקלטים שלנו כדי לעודד אותם".
"הרגע הכי הזוי שזכור לי היה במהלך הפצצה באזור רפידים שבסיני", נזכרת ארזי. "באמצע הלילה נשמעו הדי פיצוצים, והחלטתי שאני יוצאת החוצה לראות. באמצע החשכה פתאום מצאתי את עצמי עומדת ליד יפה ירקוני, שהגיעה גם היא להופיע, ושתינו הסתכלנו אחת על השנייה בלי להגיד יותר מדי. היו הרבה רגעים קשים, גם בסיני וגם בגולן. אני זוכרת שהופענו בגולן וראיתי במו עיניי איך מטוס מנסה לברוח מטילים סוריים, וכל מה שיכולנו לעשות היה להחזיק אצבעות ולהתפלל שהוא יצליח. החיילים תמיד שמחו לראות אותנו, אבל לא פעם גם נשברו. כששרנו את שיר 'הרעות' בלחש, עם הדי פיצוצים ברקע וגופות של חיילים סורים פזורות במרחק שנראה לעין, לא היה אפשר להתעלם מהבכי של החיילים ומהבכי שלנו. זאת היתה סיטואציה נוראה. המוסיקה התערבבה עם רעש הפגזים, שהתערבבו עם האווירה הלאומית וההלם שאחז בכולנו. אל תשכח שעד אותה תקופה חיינו בתחושה שיש לנו צבא חזק ועטור ניצחונות שמביס את האויב, ופתאום אנחנו פוגשים חיילים מבולבלים".
* * *
את אפרים שמיר, גם הוא משוחרר טרי של להקת הנח"ל וחבר טרי של להקת כוורת, שפרצה לתודעה חודשים ספורים לפני המלחמה בעקבות הצלחת האלבום "סיפורי פוגי", תפסה הידיעה על המלחמה בקיבוץ ניר דוד, שם התגוררו דודיו. "חזרתי לתל אביב במהירות, למרות שעדיין לא היה ברור לחלוטין מה קורה בארץ. אנחנו מדברים על עידן שבו היה ערוץ טלוויזיה אחד וכמה תחנות רדיו, לא היו טלפונים ניידים ואינטרנט וזרימת מידע כמו היום. היה ברור שיש קרבות בדרום ובצפון, אבל לא היה ברור עומק הלחימה. במוצאי יום הכיפורים התייצבתי עם שאר החברים של כוורת באולם אלהמברה ביפו כי היתה לנו הופעה. האולם היה ריק, ישבו בו רק עשרה אנשים. עלינו לבמה, התנצלנו בפניהם, והמשכנו משם היישר לפיקוד הנח"ל ביפו. היינו נחלאווים משוחררים, וזה היה לגמרי טבעי שנתגייס למשימה. חלק מההופעות שלנו היו בהרכבים שנוצרו במלחמה, וחלק - בהרכב המלא של כוורת".
לא פחדתם להופיע בחזית?
"ממש לא. אמנם היינו ילדים, אבל היינו חדורי ציונות. באופן טבעי, מהר מאוד, כשהתחלנו לנסוע בין בסיסים, בתי חולים ובשטח, נחשפנו לגודל הזוועה. היינו רואים את מבטי ההלם על פני החיילים, ולאט לאט כל פיסות הידיעות הלא מאומתות והשמועות על מה שקורה בחזית הפכו למציאות שראינו. שמענו סיפורים ממקור ראשון על פלוגות שלמות שכל החיילים נהרגו. הרגע הכי מצמרר שחרות לי בזיכרון הוא כשהופענו בבית חולים בפני בחור שרק יומיים־שלושה לפני כן ענה להגדרה של יפה הבלורית והתואר, ופתאום הוא שוכב קטוע רגליים, ולהקה צבאית עם בנות יפות שרה לו ומנסה לעודד אותו".
הופעת גם עם ההרכב של כוורת, שהחומרים שלה היו קלילים ובידוריים. צינזרתם את עצמכם?
"בוודאי, חצי מהחומרים שלנו לא יכולנו לשיר. אי אפשר לשיר למישהו קטוע רגליים 'המגפיים של ברוך' או 'פה קבור הכלב'. זה פשוט לא התאים. השתדלנו בעיקר להשכיח מהם לרגע אחד קטן את מה שעבר עליהם בשטח ובבית החולים. בסך הכל היינו בני גילם של הלוחמים, והיינו עבורם גם התקשורת עם העולם החיצון. לא פעם התבקשנו להעביר מכתבים ומסרים למרכז, כי הם ידעו שאנחנו ממשיכים לעוד מקומות בזמן שהם נשארים בחזית".
"התייצבתי בקריה ואמרתי 'קחו אותי'", נזכרת גילה אלמגור, שהיתה אז בת 34. "זה היה נוהל קבוע, שבכל פעם שיש מלחמה, האמנים מגיעים לקריה ומתגייסים. הגיעה כמות גדולה של אמנים, וחילקו אותנו לחוליות. אני הייתי עם בני אמדורסקי ז"ל, ישראל גוריון, אורי לוי וציפי פליישר, שהיתה מלווה שלי במופע 'מועדון הזמר של לולה'. היה לנו גם נהג מתנדב שהיה אדריכל, ונסענו יומם וליל מהצפון לדרום ובחזרה. הרגע הכי מרגש שזכור לי הוא שהופענו במוצב בסיני בחושך מוחלט, כי היה אסור להדליק תאורה. החיילים הדליקו גפרור אחרי גפרור וקירבו אותם לפנים שלי בזמן שדיברתי ושרתי. הם ביקשו ממני לשיר להם משהו, ושרתי להם שיר ערש. כולם היו עם עיניים דומעות, ובכל רגע עוד גפרור הוצת ועוד גפרור ועוד גפרור. זה רגע שלא אשכח כל חיי".
והיא גם לא תשכח איך חיילים בשטח היו תוחבים לידיה מספרי טלפון של הוריהם ומבקשים שתתקשר אליהם ותודיע להם שהכל בסדר עם הילדים. "הייתי חוזרת למרכז ומתקשרת. לך תדע מי מהם חזר הביתה ומי לא. אני זוכרת את פניו של קצין צעיר בחיל האוויר, שליווה אותנו להופעה בבסיס של החיל, ולימים ראיתי את פניו בין תמונות המתים. הייתי צעירה, ואף אחד לא הכין אותי למלחמות ולפרידות מאנשים".
גם הטלוויזיה הישראלית - כאמור, באותה עת היה ערוץ אחד בלבד - התגייסה להעלאת המורל הלאומי. אהוד מנור ורם עברון הינחו אז משדרי תרבות ומוסיקה, שנועדו להשכיח לרגע את החדשות הקשות מהשטח. גם אלמגור הוזעקה לשם, בין ההופעות בחזית. "אלה היו משדרים שנועדו, בלי הגזמה, לרומם את רוח האומה. היה שם סרט נע של אמנים שהופיעו בחזית, סיפרו סיפורים על מה שראו, מסרו דרישות שלום ושרו. ומשם מיהרו בחזרה לשטח".
באחת הפעמים שהיא חזרה עם הצוות שלה מסיני חשה אלמגור ברע. "חשבתי שאולי אכלתי משהו מורעל. למחרת היינו צריכים להמשיך לצפון, והנהג הציע שאשאר בבית, אבל אמרתי לו שזה בסדר ושאני מכירה את מנהל בית החולים בצפת, ומקסימום נעצור שם. תוך כדי נסיעה, כשעוד היינו במרכז, המצב שלי החמיר, והנהג החליט להיכנס לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. אבל המקום היה סגור לרכבים אזרחיים. מבעד לערפול שמעתי אותו אומר 'גילה אלמגור פה, והיא גוססת'. הכניסו אותי מייד ועברתי ניתוח בהול בבטן. אחרי כמה ימים של התאוששות כבר לא יכולתי לחזור לשטח, אבל מייד דרשתי להתנדב.
"מכיוון שבאותה תקופה היו הרבה אמנים בינלאומיים שהגיעו לארץ לבדר את החיילים, הציבו אותי בתור אחראית קישור במלון הילטון בתל אביב. זה היה מרגש מאוד לראות אמנים שאין להם שום קשר לישראל מגיעים לפה כדי להירתם למשימה. אני מדברת איתך על זה עכשיו, והעור שלי סומר מרוב התרגשות. אני זוכרת שהגיעה רקדנית הפלמנקו הדרום־אפריקנית סילביה דוראן, וכדי שהיא תוכל להופיע בפני החיילים אירגנו לה קרשים שהונחו זה לצד זה ליד הטנקים. המלחמה והשהות כאן כל כך השפיעו עליה, שלימים היא עשתה עלייה ופתחה את בית הספר הראשון בישראל לפלמנקו".
* * *
המלחמה והטראומה האישית והלאומית השפיעו במשך עשרות שנים על מאות יוצרי תרבות, ששילבו אותן ביצירותיהם. עמוס גיתאי, לדוגמה, צילם בשנת 2000 את הסרט "כיפור", שהתבסס על חוויותיו האישיות כלוחם בסיירת אגוז במהלך המלחמה. חלק ממחזותיו המאוחרים של חנוך לוין הושפעו מהשבר החברתי והמדיני, והסאטירה הפוליטית הנוקבת "ניקוי ראש" של מוטי קירשנבאום נולדה חודשים אחדים לאחר המלחמה. אפילו לאונרד כהן, שהגיע לישראל והופיע בפני החיילים, הוציא לימים אלבום שתכניו הושפעו מהמראות שראה ומהסיפורים ששמע.
אחד השירים שהפכו להמנון של תקווה היה "לו יהי", שכתבה והלחינה נעמי שמר, שהוקלט במהלך תקופת המלחמה על ידי הגששים. "נעמי כתבה את השיר במהלך הימים הראשונים של המלחמה והתקשרה להזמין אותנו להקליט אותו", נזכר שייקה לוי. "קראנו את המילים והתרגשנו מאוד. היה ברור לנו שעל רקע האירועים מדובר בשיר חשוב, אמרנו לה שהיא חייבת לשיר אותו איתנו. בהתחלה היא היססה, אבל בסופו של דבר היא הצטרפה אלינו. בהקלטה המקורית אפשר לשמוע אותה ואותנו שרים את זה לא רק מכל הלב, אלא מכל הכאב. זה היה שיר מרטיט ועוצמתי. תדמיין לרגע את המצב - חיילים נהרגים, נעדרים ונופלים בשבי, ואנחנו שרים בטלוויזיה וברדיו בית כמו: 'אם המבשר עומד בדלת, תן מילה טובה בפיו. כל שנבקש לו יהי'.
"בשלב מסוים, החיים בעורף חזרו לשיגרה מסוימת, ובסופי שבוע היינו חוזרים למרכז ומופיעים בפני האזרחים, כי גם אותם היה צריך לנחם ולבדר. בכל פעם ששרנו את השיר הזה, הקהל היה שר אותו איתנו, ומבעד לשירה היינו שומעים את משיכות האף של האנשים הבוכים. האווירה בארץ היתה קשה מאוד. לא סתם דיין אמר שזה חורבן בית שלישי".
גברי בנאי: "אני לא יכול להגיד שהבנו באותו רגע את עוצמתו של השיר, אבל מייד התאהבנו בו ובמילים שלו. מעבר לעובדה שבהקלטה המקורית שומעים את נעמי, אפשר לשמוע גם צרידות מסוימת בקול שלנו. הגענו להקלטות אחרי ימים ארוכים, שבהם הופענו חמש פעמים ביום, וזה השפיע על הקול שלנו. מצד שני, שרנו את השיר מעומק הלב. כל מילה ומילה היתה מדויקת, ושיקפה את הרגשות של כולנו".
ירדנה ארזי: "למלחמה היתה השפעה גדולה מאוד על התרבות, ואחריה נולד יותר ויותר ה'אני' ביצירות, ופחות ה'אנחנו'. המלחמה גררה תהליך של התפכחות, התבגרות וערעור בסיסי על ההנהגה שלנו ועל דברים שהתרחשו במדינה. אני חושבת שזה גם היה הרגע שבו פג הזמן של הלהקות הצבאיות, ששרו בחלק מהמקרים על הצבא החזק והעמיד שלנו. המציאות הזאת פשוט נסדקה, וזה כבר לא שיקף את ההווי הישראלי (הלהקות הצבאיות אכן פורקו בסוף שנות השבעים; י"א). 'שוקולד מנטה מסטיק' חזרה לשיגרה, וההרגשה של הצוות שהקיף אותנו היתה שאנחנו צריכים לשדר שהחיים ממשיכים ולהקליט חומרים קלים ומבדרים. אחרי הכל, אנחנו עצמנו היינו בחורות צעירות, והציפייה מאיתנו היתה שנביא איזה נוחם וחיוך".
גברי בנאי: "אני חושב שאפשר לעשות עבודת דוקטורט שלמה על השפעת המלחמה על התרבות שלנו. אפילו אצלנו, שהיינו להקת בידור, אפשר למצוא בחלק מהחומרים, ובעיקר בשירים שיוסי בנאי כתב לנו, את צלקות המלחמה. הרי שרנו 'בין אהבה לאהבה... בין מילואים לבין סדיר... אנחנו מנסים לשיר'. המלחמה השפיעה על כולנו".
אלמגור: "איך היה אפשר לעבור לסדר היום אחרי המלחמה המזעזעת הזאת, שתפסה את כולנו בגרון? היא חילחלה והשפיעה על התרבות. נולדה הסאטירה, חדרה המחאה, וגם הערבים הוצגו אחרת ביצירות התרבותיות שנולדו. אלה כבר לא היו 'הערבושים'. לא היה אפשר יותר לזלזל באויב שלנו".
אפרים שמיר: "למרות שהיו אמנים שנימה של פוליטיקה או מחאה חדרה למוסיקה שלהם, אנחנו המשכנו בקו שלנו - שהיה מההתחלה לעשות שמח. אחרי הכל, כוורת היתה מוצר מוגמר עוד לפני המלחמה. ממרחק הזמן, אם אני מנתח את ההצלחה שלנו ואת העובדה שהפכנו להיות להקה של כולם, זה נובע לא מעט מהעובדה שהלהקה צרובה להמון חיילים בזיכרון. חיילים חזרו הביתה ושיתפו את המשפחות שלהם בחוויות המטורפות שהם עברו בחזיתות, ובין השאר, בזה שפגשו אותנו. באותם חודשים כל מטרתנו היתה להגניב רגע של שפיות בתוך התופת והטירוף של המלחמה, וזה נצרב לרבים מהאנשים כרגע מתוק. רגע שליווה אותם עד התקופה האחרונה".
yuvalab@israelhayom.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו