מבחינה צבאית אין ספק: אנחנו ניצחנו במלחמה

אילו מלחמת יום הכיפורים היתה פורצת כמה חודשים מאוחר יותר, מצבנו היה גרוע הרבה יותר, ויש סיכוי סביר שלא היינו מצליחים לבלום את הכוחות הסוריים, ובמידה רבה - גם את המצרים". ההערכה המפתיעה הזו ניתנת היום על ידי תא"ל (מיל') אבנר שלו, שהיה רל"ש הרמטכ"ל בזמן המלחמה. שלו מבסס את הערכתו על התוכנית לצמצום הצבא הסדיר, שהחלה להתגבש בסתיו 1972, והורתה על קיצור שירות החובה בשישה חודשים, על "מתיחת" תוכנית החומש של צה"ל מחמש לשבע שנים ועל פירוק מסגרות לוחמות. עם זאת, הוא קובע בביטחון כי "מבחינה צבאית, אין ספק: אנחנו ניצחנו במלחמה".

שלו, היום יו"ר יד ושם, ובעבר, בין השאר, קצין חינוך ראשי של צה"ל, חוזר לצמצום הכוחות."בסתיו 73' חיילים השתחררו - ולא החליפו אותם. פירקו מסגרות, לא נתנו תקציבים ועסקו בתוכנית לקיצור השירות. הכוונה היתה להעביר משאבים מהביטחון לנושאים חברתיים, והמשמעות היתה צמצום ניכר בכוח הסדיר". 

באופן פרדוקסלי, שתי מסגרות לוחמות שהיו אמורות להתפרק ולהיעלם עד אביב 1974, היו שתי חטיבות שריון, שהיטו את הכף - במחיר נורא - בשתי החזיתות: חטיבה 188, שלחמה ברמת הגולן ובלמה את מאות הטנקים הסוריים שהסתערו לעבר הכנרת בימי הלחימה הראשונים, כשהיא מאבדת את כל שדרת הפיקוד הבכירה שלה; וחטיבה 14, בפיקודו של אל"מ (לימים אלוף) אמנון רשף, שהקרב האכזרי שניהלה בחווה הסינית הבטיח את צליחת צה"ל לצד המערבי של התעלה במחיר חייהם של יותר מ־200 לוחמים. 

בספרו "לא נחדל! חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים", שיצא לאור לאחרונה, מחזק רשף את הערכתו של שלו בעניין צמצום הסד"כ: "אין ביכולתי ליישב את הסתירה בין ההתרעות שמלחמה עלולה עוד רגע לפרוץ לבין קיצור שירות החובה שחייבים לבצע בו בזמן".    

שלו ליווה במהלך המלחמה את הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר, דדו, במשך 24 שעות ביממה ונכח בכל הדיונים שבהם השתתף דדו. דבריו של שלו הם עדות ממקור ראשון, ממוקד קבלת ההחלטות בזמן אמת. שלו היה עד לדיונים הסוערים, לעימותים בקרב מפקדי צה"ל ולניהול המלחמה - המזהיר, לדבריו - על ידי הרמטכ"ל, שאולץ להתפטר לאחריה, בעקבות דו"ח אגרנט. 

גם 40 שנה אחרי, מלחמת יום הכיפורים מעוררת תגובות יצריות עזות, בייחוד על מורשת הקרב של המלחמה ועל ההכרה ההיסטורית בתרומתה של כל יחידה. לדוגמה, בין גדוד 890 של הצנחנים בפיקודו של איציק מרדכי לבין חטיבה 14 של השריון - על שם מי רשום כיבושה של החווה הסינית; או בין חטיבה 7 לבין חטיבה 188 - מי באמת עצר את הסורים ברמת הגולן. זהו קרב על התודעה.

 קולו של שלו, למרות תפקידו האסטרטגי במלחמה, כמעט שלא נשמע עד היום. הוא נעתר לדבר לעת הזאת, משום ש"יש סוגיות מאז שמדאיגות אותי עד היום, שיש להן משמעות בחיינו היום והן משליכות על התנהלותנו בעתיד". גם עתה דבריו שקולים, עם זאת הם שופכים אור חדש על כמה מהלכי יסוד של המלחמה, התקופה שקדמה לה וגם זו שאחריה, ובדרך מנפצים כמה מיתוסים.

"כל המערכת כשלה"  

אבנר, איך התחיל הקשר בינך לבין דדו?

"הוא פשוט בחר בי, במאי 1972, להיות הרל"ש שלו. הופתעתי מאוד - זו היתה ההגשמת חלום. גיליתי אדם חם ומצביא בעל שיעור קומה. לעם ישראל היה מזל גדול שמצביא כזה עמד בראש צה"ל ביום הכיפורים, והציל את המדינה מאסון. מחמאת חיי היתה כשאמר לי בתום הקרבות: 'עזרת לי מאוד במלחמה'".

מהיכן הגעת לתפקיד? 

"התחלתי בנח"ל, ומשם המשכתי לבה"ד 1. מאיר פעיל, שהיה מפקד בה"ד 1, שינה את חיי. הוא הפך אותי לקצין החינוך של בית הספר לקצינים. במלחמת ששת הימים לחמתי בגדוד 50 ברפיח. הגענו לעורף המערך ואז פגע אר.פי.ג'י בדלת הימנית של הזחל"ם. חטפתי רסיסים, אבל הצלחתי לחלץ את הנהג ואת בנדה המ"פ, שניות לפני שהזחל"ם התפוצץ. פינו אותי לבית החולים בבאר שבע, אבל ברחתי משם ונסעתי לתל נוף, לקחתי את טנדר ה'וויליס' שלי והתחלתי לרדת דרומה, כדי לחבור שוב לחטיבה שלי. פגשתי אותה בדרך, אבל אז עצרו אותנו: המלחמה הסתיימה. לאחריה מילאתי תפקיד של מפקד המדרשה בירושלים, ולאחר פו"ם מוניתי לרע"ן הסברה ומשם לקח אותי דדו כרל"ש".

מי אשם, לדעתך, בכך שהופתענו בפתיחת המלחמה הזאת? 

"ההפתעה היא לא תוצאה של גורם אחד, וזהו אחד הנושאים המדאיגים אותי מאוד גם היום. כל המערכת כשלה. אנסה להסביר. ראשית, האווירה הכללית, אחרי שלוש שנות שקט והאמונה הבלתי מעורערת בכוחו של צה"ל. טוענים שהיה זלזול באויב, אבל בצה"ל זה לבטח לא היה הקו המוביל. הדרג המדיני לחץ אז על הצבא להצטמצם. לכן החלו הדיבורים על קיצור תקופת השירות וצמצום המסגרות הלוחמות. ואולם, לאחר זמן קצר הגיעו

ידיעות מאשרף מרואן (חתנו של נאצר, שהיה המרגל הבכיר של ישראל במצרים; א"ל) שסאדאת מתוסכל מזה שאין התקדמות מדינית, ומתכנן מלחמה בסוף השנה (72'). כתוצאה מזה, דדו עירער על ההחלטה וגולדה הכריעה שלא יהיה קיצור שירות, אז נוצר רושם שהממשלה והרמטכ"ל מזגזגים ודדו הותקף קשות בתקשורת. שנית, היתה שניוּת בגישה של שר הביטחון משה דיין, ולא היה ברור מה הקו שלו. מצד אחד הוא אמר לכולם, 'ג'נטלמנים, התכוננו למלחמה', ומצד שני - הורה על קיצוץ תקציבים ופירוק מסגרות. שלישית, ועכשיו אני מגיע לעניין המודיעין; צריך להבין שראש אמ"ן (האלוף אלי זעירא) היה אז המעריך הלאומי. בנוסף, היתה לו השפעה אישית, חזקה, על הדרג המדיני. זעירא היה בעבר הרל"ש של דיין, שהעריך אותו מאוד. עד כדי כך, שדיין אמר באחד הדיונים: 'אני אציע שהרמטכ"ל הבא יהיה אלי זעירא'. זעירא הוא איש אינטליגנטי, שמנע חופש התדיינות באמ"ן - הפוך ממה שהיה מקובל בתקופתו של אהרל'ה יריב (ראש אמ"ן הקודם; א"ל). התוצאה היתה שראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל קיבלו את אותה הערכת מודיעין. בהתחשב בזיקה האישית בין המעריך לדרג המדיני, צריך להביא בחשבון שהמעריך, אפילו בבלי דעת, 'מעקם' את הערכת המצב כדי להתאים אותה לצורכי הדרג המדיני".

איך לדוגמה?

"ל־8200 היו ידיעות חשובות ביותר; בין היתר - מברק ששלח הנספח הצבאי העיראקי במוסקבה ויורט על ידי היחידה ב־5 באוקטובר, ובו נאמר במפורש שפינוי היועצים הסובייטים, שהחל יום קודם לכן, הוא בגלל שהרוסים ידעו שמצרים וסוריה מתכננות לפתוח במלחמה נגד ישראל. ראש אמ"ן הינחה לא לשלוח את המברק הזה לרמטכ"ל. אחרי המלחמה אמר דדו ש'אילו הייתי מקבל 15-10 מברקים שהיו בידי אמ"ן - כל העסק היה נראה אחרת'. היה דיסוננס אדיר בין המידע שסיפקו 8200 לבין מה שהוערך על ידי אמ"ן, והמידע שהגיע לרמטכ"ל ולדרג המדיני. הטרגדיה האישית של יואל בן פורת (מפקד 8200) לא תתואר". 

על מה עוד אתה יכול להצביע?  

"באפריל־מאי 1973 התריע שוב מרואן שסאדאת מתכנן מלחמה. ההתרעה, למרות שלא התממשה למלחמה, שיקפה לבטים אמיתיים של סאדאת. ראש אמ"ן היה היחיד שהעריך שלא תהיה מלחמה, וצדק. המודיעין קנה אמון בגלל שצדק בהערכות, ועקב כך מעמדו של זעירא התחזק מאוד (על חשבונו של צבי זמיר, ראש המוסד, ש'העסיק' את מרואן; א"ל)". 

ומה בעניין ה"קונספציה"?

"מה שקרוי הקונספציה נבע משגיאה בהערכת כוונותיו האמיתיות של סאדאת. הקונספציה גרסה שהוא לא יפתח במלחמה נגד ישראל עד שלא יגיע למערכת שתשיג איזון מול עוצמת חיל האוויר הישראלי. מאחר שהרוסים היו אמורים לספק לו את מטוסי הקרב החדישים רק ב־1975, אמ"ן היה איתן בדעתו שלא תפרוץ מלחמה קודם לכן. הקונספציה נוצרה בהוויית עבודת המודיעין, אבל הם טעו ולא קלטו לעומק את יעדי המלחמה של סאדאת - הוא לא חשב לפתוח במלחמה ולנצח את ישראל.  

"למרות שהבטיח לחאפז אל־אסד להתקדם בין 30 ל־40 ק"מ לעומק סיני, הוא רצה להשיג הצלחה רק בשלב הראשון: לצלוח את התעלה ולכבוש רצועה של קילומטרים ספורים - ואולי לנצל הצלחה. הוא גם קיבל החלטה אסטרטגית: להפנות עורף לבעלי בריתו הרוסים ולהשליך יהבו על ארה"ב. הצליחה סיפקה לו את המנוף הזה, וכאן טמון זרע הכישלון של הקונספציה: כדי להשיג את ההישג המוגבל, סאדאת לא היה צריך חיל אוויר חזק, והציפייה לאספקת מטוסים חדישים הפכה לפחות משמעותית".

שאלת השאלות: מדוע לא גויסו המילואים?


"ראשית, מי שטוען היום שצה"ל תיכנן לבלום התקפה מצרית-סורית באמצעות כוחות הסדיר בלבד - אומר דבר שקר גמור. הרמטכ"ל היה בטוח שתעמוד לרשותו התרעה של 56-48 שעות לפחות לפני פרוץ המלחמה, כדי לגייס מילואים. העובדה שההתרעה הצטמצמה לשש שעות, היא קריטית. דדו ודיין סמכו על המודיעין, והמודיעין אכל את ההונאה המצרית של 'התרגיל הגדול', שהיה לכאורה הסיבה להיערכות המצרית ערב המלחמה. 

"נוסף על מקורות מודיעין רבים ומגוונים, היתה לנו אז במצרים מערכת האזנה מעולה וסודית, 'תעודת הביטוח של מדינת ישראל', שהיתה אחד המרכיבים העיקריים בביטחון - לקבל התרעה בזמן שיספיק לגיוס. האמונה ביכולותיה של המערכת, נוסף על מרואן ועל העובדה שאמ"ן צדקו עד כה - ביססו את ההערכה של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון שאם באמת תתרגש עלינו מלחמה, ההתרעה תבוא בזמן. דיין לא נתן לגייס את המילואים בבוקר המלחמה לא בגלל זלזול, אלא משום שהאמין לזעירא. אם היה חושב שתהיה מלחמה - היה מגייס".

גורל העם על כתפיו

פרופ' אורי בר־יוסף כתב בספרו "הצופה שנרדם" כי האמצעים המיוחדים הללו, שכולם סמכו עליהם, לא הופעלו בהוראת ראש אמ"ן בשבוע שלפני המלחמה. במאמר שפירסם באסופה "40 שנה אחרי", כתב פרופ' בר־יוסף שראש אמ"ן "היה ככל הנראה היחיד במדינת ישראל באותו שבוע שידע שהאמצעים אינם פועלים ובמקביל שמקבלי ההחלטות סבורים שהערכת אמ"ן בדבר היעדר סבירות למלחמה נשענת עליהם". 

לעובדה שמקבלי ההחלטות האמינו שהמערכות פועלות, טוען בר־יוסף, "היתה השפעה מהותית על הערכתם, כי עדיין לא בשלה העת לנקוט צעדי כוננות". אבנר שלו מסכים: "בחינת ההשפעה הזאת היא המפתח להבנת הפתעת מלחמת יום הכיפורים". 

למרות שסמך על הערכות אמ"ן, עדיין ניקר ספק בליבו של דדו. שלו ממשיך ומספר: "הוא הורה לזמן דיון עם דרג נמוך יותר באמ"ן, סא"לים ראשי מדורים, ונקט צעדי התכוננות".

מתי ואיך התברר לך שהמלחמה פורצת?

"צביקה זמיר נסע לאירופה לפגוש במרואן ביום שישי. לפנות בוקר של שבת, זמיר העביר את התרעתו של מרואן, שהמלחמה פורצת בשבת, עם שקיעה. ב־10 דקות לארבע בבוקר הערתי את דדו. הוא אמר מייד: 'בשבילי זו מלחמה. הערכת המודיעין לא משנה. אנחנו כבר במצב הפתעה, תזעיק את האלופים'. בישיבת המטה הראשונה, בערך בשעה 6 בבוקר, ראש אמ"ן דבק עדיין בהערכתו, שלא תהיה מלחמה - אבל דדו לא התרשם. הוא קיבל שתי החלטות: לגייס מילואים - כ־200 אלף חיילים, ולהורות לחיל האוויר להתחמש לקראת מכה מקדימה. 

"מכאן הוא הלך לדיין שלא אישר לו לגייס מילואים, אבל דדו ראה קדימה, וביקש לגייס כוחות לבלימה וגם להמשך - לתקיפת נגד. בוועדת אגרנט אמר דיין, שהיה חכם כמו שד, שהוא יצא מהפגישה מתוך הבנה שדדו יכול לגייס, אבל יכול להיות שדדו 'הבין אחרת'". 

מה קרה לאחר מכן?

"בערך בשעה 11 התכנסנו אצל גולדה, שתכריע, והיא אמרה לדיין - 'אתה כבר לא מתנגד שנגייס שתי אוגדות?' והגיוס החל מייד. עם זאת, גולדה סירבה לאשר מכה מקדימה, מסיבות מדיניות. למרות היתרונות הברורים של מכה מקדימה, יכולתי להבין אותה. בשלב זה המלחמה לא פרצה עדיין, והנה, בהחלטה אחת שלה, ישראל קמה בבוקר ופותחת במלחמה. איך נסביר את זה לעולם? אגב, אני יכול לומר לך שגולדה היתה סלע איתן, והטענות נגד תפקודה במלחמה לא מבוססות. 

"בוועדת אגרנט האשימו את דדו שלא גייס מילואים. אבל איך אפשר לומר משפט כזה? בימי שלום לרמטכ"ל אסור לגייס מילואים בצו 8. בכוח הסדיר, שבו היתה לו סמכות, הוא החזיר גם שק"מיסטים בערב יום הכיפורים. את בני פלד הוא שאל: 'מה אתה צריך?' ובני פלד השיב: 'צוותי אוויר'. 'תגייס', אמר לו דדו. יש לי תמונה אחת בראש, מרגע פתיחת המלחמה: אני יושב בלשכת הרמטכ"ל, ונכנס אהרל'ה יריב ואומר לי: 'אני יורד כעת מזעירא, וראיתי על השולחן שלו דף הערכה שהוא עומד להפיץ, שהסבירות למלחמה נמוכה. אמרתי לזעירא - אל תמהר להפיץ את זה'. עוד יריב מדבר - הטלפון צילצל והודיעו לי שהמלחמה פרצה".        

איך תיפקד דדו במלחמה?

"אישית, הוא הקרין ביטחון ועוצמה אדירה, שהזינו את האנשים שאיתם נפגש. ראיתי את יאנוש בן־גל יוצא זורח מפגישה איתו. וזה בניגוד מוחלט לדיין, שהפיץ דכדוך. אחרי פגישה עם ועדת העורכים, שבה התנבא שאנחנו על סף חורבן בית שלישי, גולדה מנעה ממנו להופיע יותר בפומבי. מעבר לכך, מקצועית דדו ניהל נכון את המלחמה, לאחר השלב הראשון של ההפתעה".

איך למשל?

"הוא קיבל חמש החלטות אסטרטגיות, שקבעו את גורל המערכה: ההחלטה הראשונה היתה

להעביר את האוגדה של פיקוד מרכז, על שרשראות, לרמת הגולן - ובזה הוא הציל את הרמה. ההחלטה השנייה היתה לצאת לתקיפת נגד מוגבלת בפיקוד דרום, באמצעות אוגדת ברן ובתמיכת אוגדת אריק, כשיגיעו המילואים, כדי לעצור את תנופת הצליחה המצרית. התקפת הנגד נכשלה. התוכנית לא בוצעה כפי שתוכננה וגורודיש לא הצליח להשתלט על הכוחות, אבל סאדאת הבין את המסר: המילואים של צה"ל הגיעו, והוא האט את התקדמותו. 

"ההחלטה השלישית היתה לבלום את המהלכים בפיקוד דרום ולהעביר את מרכז הכובד מול הסורים. הפעולה הזאת הפקיעה מהסורים את היכולת לתקוף שוב והם עברו למגננה. כשהמהלך הזה הצליח הוא קיבל את ההחלטה הרביעית - לבצע את צליחת התעלה מערבה. בעקבות הצלחת הצליחה קיבל דדו את ההחלטה החמישית והאחרונה, לבצע איגוף עמוק, על ההר, שאיגף את הארמיה השלישית והביא את צה"ל לכביש סואץ־קהיר". 

והוא לא שגה לאורך המלחמה?

"הוא לא היה חף מטעויות, אבל המהלכים האופרטיביים היו נכונים. דדו ידע שהכל מונח על כתפיו, כל גורל עם ישראל, והתנהג ככה. הוא לא היה יכול להישען על דיין בהערכות המצב מסיבות מובנות. רק כשהעבירו את חיים בר־לב לחזית הדרום, הוקל לו במקצת. גורודיש לא השתלט על פיקוד הדרום - מפקדי האוגדות שלו, אריק וברן, היו ותיקים ממנו וזו היתה בעיה. לכן מינו את בר־לב ל'מפקד החזית', מה שהעמיד אותו מעל גורודיש. גם את השיחה עם בר־לב אני עשיתי - סיטואציה לא פשוטה. בר־לב היה צריך להתפטר מהממשלה, ולהפוך לפקוד של דדו - שהיה פקודו שלו בעבר, אבל בר־לב הסכים מייד". 

דדו תמך בצליחה?

"דדו יזם את הצליחה. היא לא היתה אלתור כמו שעשויים אחדים לחשוב. היא תוכננה לפני המלחמה. למרות שלא קיבלנו גשרים טובים מהאמריקנים, שרצו לצמצם את היכולת שלנו לחצות את התעלה, שיפצנו במפעלי 'הארגז' את הדוברות הצרפתיות שמרכיבות את הגשר, והיה לנו גם את גשר הגלילים של טליק (האלוף ישראל טל; א"ל). 

"על פי התכנון המצרי, עוצבות השריון בצד המערבי של התעלה תוכננו לצלוח מזרחה, כדי לנסות לדחוק אותנו למעברים. אולם, זה היה גם אינטרס שלנו: לא רצינו שהכוחות שלנו, שיצלחו מערבה, ייתקלו בכוח עצום כל כך של טנקים. דדו העריך שהצליחה היא מהלך כבד, עתיר נפגעים, ואמר לדיין: 'אתה צריך להיות איתי באופן מהותי בעניין הזה' - דיין ניסה להשתמט. בסופו של דבר, הישיבה אצל גולדה, שבה הוחלט על הצליחה, התנהלה כמו סצנה מסרט מתח: דיין תמך בדדו, טליק הציע להמתין ובאמצע הישיבה נקרא צביקה זמיר החוצה. כשחזר אמר: 'השריון המצרי קיבל פקודה לצלוח מזרחה. קיבלתם את מה שרציתם'".

"ועדת אגרנט גרמה נזק" מי ניצח במלחמה?

"מבחינה צבאית, אין ספק: אנחנו ניצחנו במלחמה. גבורת הלוחמים בשטח היתה המנצחת האמיתית והקנתה לנו את הניצחון במחיר כבד של כ־2,600 הרוגים. תמונת המצב לאחר שוך הקרבות מדברת בעד עצמה: ברמה ספרנו אחרי המלחמה 900 שלדי טנקים ורק"מ סוריים; היינו בטווח תותחים - 40 קילומטרים מדמשק, ו־101 קילומטרים מקהיר. הארמיה השלישית היתה מכותרת ומצבה של הארמיה השנייה לא היה הרבה יותר טוב. צה"ל ישב בפאיד ובפאתי העיר סואץ. אין בהיסטוריה הצבאית דוגמה מקבילה, שצבא שכב על הקרשים לפני שנפתחה המלחמה - וסיים אותה בעליונות כזאת - שלא מוצתה בעיקר מסיבות בינלאומית. וגם מבחינה מדינית, סאדאת עבר שינוי אסטרטגי בולט ועמוק, ובחר ללכת להסכם שלום איתנו ולהעביר את העניין הפלשתיני לדרגת חשיבות משנית".

היית מעורב בפתיחת השיחות בקילומטר ה־101? 

"אכן. כשהאמריקנים הודיעו לנו שהמצרים מוכנים להיפגש איתנו, ביקשתי מדדו לצאת לשם עם אהר'לה יריב. טסנו לפגישה, האלוף קלמן מגן קיבל אותנו, וכולנו המתנו שעות לגנרל גמאסי - שלא הגיע. החלטנו לחזור לפאיד. כבר בנחיתה רץ אלינו חייל: 'מי זה אבנר שלו? ראש הממשלה צריכה אותך'. גולדה בעצמה היתה על הקו - צורחת עלי: 'למה לא הגעת לפגישה? יש לי את ניקסון על הקו והוא טוען שאנחנו עובדים עליו'. כעבור כמה שעות נקבעה פגישה חדשה ובאמצע הלילה פגשנו סוף סוף את גמאסי. היה קור אימים, הוא היה במדים וממש רעד. נתנו לו דובון, והוא היה מאוד מנומס. בסוף הפגישה הוא לקח את יריב הצידה. כשיצא, שאלתי את יריב: 'מה הוא אמר לך?' ויריב אמר: 'הוא ביקש שאעביר לגולדה, לדיין ולדדו שדר אישי', שסאדאת עלה על נתיב השלום. זה לא צעד טקטי - הוא שינה נתיב אסטרטגי. 'ואתה מאמין לו?' שאלתי את יריב. הוא ענה בלי היסוס 'כן'. גם דדו האמין, ואכן נפל דבר: סאדאת עבר פאזה".

אתה כועס על ועדת אגרנט?  

"אני חושב שוועדת אגרנט גרמה נזק לא מבוטל. היא עסקה רק בפתיחת המלחמה. למה לא עסקו במה שהוביל למלחמה ובדרג המדיני? לגולדה ולדיין היו מקורות מודיעיניים נוספים, למשל המוסד. לדדו היה רק את אמ"ן. אבל הם כנראה חשבו שצריך לשמור על הדרג המדיני, כדי לשמור על היציבות במדינה. נראה לי שהם הרגישו שהם צריכים לפרק משהו מהלחץ הציבורי, אבל בדרך הם פגעו באחת מאושיות הצדק הטבעי, בגלל שלא הפעילו את סעיף 15 המפורסם, הדורש לאפשר לנחקרים העלולים להיפגע מהחקירה לעיין בחומר הראיות. זה פתח בעיית משפטיזציה". 

ומה בשורה התחתונה?

"נגרם עוול כבד לדדו. בניגוד לדיין, דדו לא היה מתעד. הוא לא עבד עבור ההיסטוריה. אנחנו העברנו את כל החומרים לוועדה - לשכות אחרות סיננו.דדו כתב לוועדה שיש לו חומרים שהוא רוצה להציג בפניהם, אבל הם לא רצו לשמוע. הם מנעו מהציבור תובנות חשובות. ועדת אגרנט היתה מוטה. עבודתה היתה מבוססת על חלקי פרשנויות מוטות ושקריות. איך אחרת אפשר להסביר שמטילים אחריות אישית על מפקד, שהרים את הצבא מהקרשים והביא אותו לעליונות במערכה?"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו