שירת הכהן הגדול

שירו של לאונרד כהן נכתב: "יש מלחמה בין העשיר לעני, מלחמה בין גבר לאישה. יש מלחמה בין מי שאומר שיש מלחמה ובין מי שאומר שאין. למה לא תחזור למלחמה, זה נכון, היכנס לזה, למה לא תחזור למלחמה, היא רק התחילה". בשנת 73', כשרעמו התותחים מצפון ומדרום, הגיע זמר מוכשר להזדהות עם אחיו היהודים וכתב בין היתר את השיר המובא לעיל, "There Is A War". הזמר הוא לא אחר מאשר לאונרד נורמן כהן, שהגיע להתנדב בארץ בזמן המלחמה, והוא בן 39.

*   *   *

כידוע, המלחמה התחילה בשבת, 6 באוקטובר. אהרון ילו שביט, מפקד בסיס עציון (אחד מבסיסי הטיסה שהוקמו בחצי האי סיני; נ"ב), התקשר לחברו הקרוב, הזמר אושיק לוי. "אתה מוכרח לבוא לפה ולהופיע, זה לא מה שאנחנו מכירים, זה לא דומה בכלל למלחמת ששת הימים, זה משהו אחר לגמרי", אמר לו. לוי לא היסס והחליט לנסוע כבר למחרת עם שותפו להופעות, מרדכי ("פופיק") ארנון, ולשעשע את החיילים המתוחים רגע לפני כניסתם למלחמה.

באותו זמן, לא רחוק מן הכאוס בישראל, לאונרד כהן היה בעיצומו של סיבוב הופעות באי הידרה שביוון. איתו היו אשתו סוזאן ובנו אדם, שהתלוו אליו. כששמע בחדשות על תחילת הקרבות, הרגיש שכיהודי הוא חייב לעזוב הכל ולהגיע מאתונה היישר לישראל כדי לעזור במאמץ הלאומי בכל דרך שיאפשרו לו - וכך גם עשה.

התוכנית המקורית היתה להתנדב בקיבוץ, אף על פי שלא היה לו מושג מה זה קיבוץ או מה יעשה שם. הערכים שצה"ל ייצג סיקרנו ומשכו אותו, כך שהיה נחוש בדעתו להתגייס ולתרום מכישרונו. כהן האמין שהוא ייקח חלק חשוב ומשמעותי במאבק הישראלי. "אני אלך ואעצור את הקליע המצרי", אמר אז במידה של רברבנות.

זו לא היתה הפעם הראשונה שכהן מחפש לחוש קירבה למלחמה. סיפורי המלחמה של אביו, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, השפיעו עליו מאוד, וכהן אהב להתבונן באלבום של אביו, שהיה מעוטר בתמונות שבהן הופיע לבוש במדים והחזיק נשק. 

בשובו לארה"ב לאחר שהופיע לפני חיילים ישראלים במוצב בחצי האי סיני, כתב: "מלחמה היא דבר נהדר, אף פעם לא יבטלו אותה. זה אחד המצבים היחידים שמאפשרים לבני אדם להיות במיטבם... מתאפשר לך להרגיש דברים שאי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים". כהן נפרד מאשתו ומבנו וטס לתל אביב.

לבסיס חצור בפורד פלקון 

למחרת היום התחיל לוי את יומו בבית הקפה התל־אביבי המפורסם "פינתי", ואגר כוחות להופעה עם חבריו. הוא מספר שכשהרים את ראשו, התקשה להאמין שלידו יושב מושא הערצתו, הלוא הוא הזמר לאונרד כהן, ומשוחח עם השחקן אורי לוי. כשההלם חלף, אושיק לוי ניגש, הציג את עצמו והחל לפטפט עם השניים, וכהן סיפר לו שהוא טס לישראל מתוך "תחושת שליחות ומתוך רצון לקחת חלק פעיל במלחמה", לדבריו. 

באותה תקופה כהן נחשב לזמר מוכר בארץ, אך עדיין לא כזה שמזהים במהירות ברחוב. אבל לוי, מעריץ מושבע, בהחלט זיהה אותו. "כהן שמע שהמצב בארץ ממש לא טוב, ולכן הוא בא לעזור לעם היהודי בכל דרך שיוכל", מוסיף לוי. 

כהן קיווה להגיע לאחד הקיבוצים בארץ ולהתנדב בו כל עוד יצטרכו את עזרתו, מעין קיבוצניק זמני. לוי מספר שבעיניו המחשבה שכהן יתפקד כמתנדב נראתה לו "בזבוז מוחלט". כמי שצבר ניסיון רב בהופעות מול חיילים במלחמות קודמות, לוי ידע להעריך את החשיבות של העלאת המורל לחיילים שיוצאים אל הקרב, ואת המשמעות העצומה של ההופעות מול הפצועים שחוזרים מהמלחמה במצב גופני ונפשי קשה מאוד. 

זאת הנקודה שבה החליט לשכנע אותו להצטרף לחבורת האמנים שכללה, בין השאר, אותו, את מרדכי ("פופיק") ארנון, את מתי כספי ובהמשך גם את אילנה רובינא. "הנאתי אותו מהרעיון של ההתנדבות בקיבוץ. אמרתי לו: 'בוא איתי להופיע לפני חיילים'". בהתחלה כהן מאוד לא אהב את הרעיון. הוא פחד ששיריו הכבדים והמדכאים יעשו את ההפך ויקשו על החיילים ועל הפצועים, "חששתי ששיריי השקטים, אין בהם כדי לעודד חיילים בחזית, אבל נוכחתי לדעת שהילדים הנפלאים האלה אינם זקוקים להמנוני גבורה משלהבים. בין קרב לקרב, עכשיו הם יותר מתמיד פתוחים לשיריי", יכתוב לאחר שיחזור לארצו. לוי הבטיח ש"הכל יהיה בסדר", כהן התרצה והחליט כבר באותו היום להצטרף אליהם.

"נסעתי לאסוף אותו מבית המלון עם פופיק ועם מתי ויצאנו לכיוון בסיס חצור במכונית הפורד פלקון שנת 61' שהיתה לי", משחזר לוי. עוד מוסיף לוי שלכהן לא היה מושג לאן הוא הולך, והוא הביע חשש מהדברים שהוא יראה ואפילו מהסכנות שבדרך. הוא מעולם לא היה כל כך קרוב למלחמה, והארץ באותם ימים היתה במצב של כאוס - היו אבידות רבות, והדיווחים הלחיצו אותו. "כל הדרך ניסינו להפיג את החששות זה של זה. אף אחד, לא אנחנו ובטח שלא הוא, לא ידע לקראת מה הוא הולך", אומר לוי.

אסקפיזם מוסיקלי

ההופעה הראשונה היתה סוג של ניסוי כלים בין מוסיקאים. מתי כספי עלה ללוות את כהן בגיטרה, משימה קשה עבור מי שנחשב בעיני רבים לגאון מוסיקלי, שרגיל בהלחנת מנגינות מורכבות. כעת מצא עצמו כספי מלווה את כהן, ששיריו היו מבוססים על שלושה או ארבעה אקורדים בלבד.

העובדה שבשטח לא היו תנאים סבירים לקיום הופעה, בטח לא כאלו שכהן מורגל בהם - לא הטרידה אותו. הוא עלה לבמה עם גיטרה קלאסית בלבד וללא שום ציוד הגברה, חוץ ממיקרופון אחד, שחייל התנדב להחזיק עבורו.

אמנם חלק לא מבוטל מן החיילים לא זיהו את הכוכב הבינלאומי העולה, אך אחרים זיהו את שיריו ואת קולו והתרגשו מאוד מהעובדה שכהן הגיע לארץ כדי להיות איתם בימים הקשים האלה. למי שהכיר אותו, היה היוצר המוערך בבחינת אטרקציה בלתי רגילה - שהרי לא בכל יום זכו להופעה אינטימית ופרטית, במיוחד בשבילם, פה בארץ ישראל; אסקפיזם מוסיקלי מהתופת. באחת ההופעות, לפני ששר את השיר "So Long, Marianne", אמר לחיילים: "את השיר הזה צריך לשמוע בבית, כשיד אחת אוחזת כוסית משקה והיד השנייה מחבקת אישה אהובה. אני מאחל לכם שבקרוב תהיו במצב הזה".

לחבורה נקבעו בינתיים שתי הופעות. בהפסקה ביניהן התיישב כהן בפינה, ולאחר זמן מה התרומם כשבידו נייר שעליו כתב שיר חדש, "Lover, Lover, Lover", שהפך במהרה לאחד משיריו הפופולריים ביותר. השיר הוא דיאלוג בין הדובר בשיר לאבא שלו, שמאחל לו בסוף השיר, "הלוואי שהרוח של השיר הזה תהיה טהורה וחופשייה, הלוואי שתהיה לך מגן, מגן מהאויב". באחד מסיבובי ההופעות שלו לאחר המלחמה סיפר כהן כי "השיר נכתב במדבר סיני בשביל החיילים משני הצדדים", וחשף כי שורת הפתיחה המקורית של השיר היתה "ראיתי את אחיי נלחמים במדבר". ועוד אנקדוטה מעניינת: אחד השירים שכהן נוהג לבצע בהופעותיו הוא "Who By Fire", הלקוח מפיוט "ונתנה תוקף" שנאמר ביום הכיפורים.

הנסיעה לבסיס חצור באותו יום ראשון היתה למעשה יריית הפתיחה של סיבוב ההופעות המאולתר של החבורה, שארך לא פחות משלושה חודשים, וכלל המון הופעות, לפעמים אפילו שבע או שמונה הופעות ביום. החבורה רצה מבסיס לבסיס ומבית חולים לבית חולים, וכהן האמין כי "איננו יכולים לכבוש את הפחד, אך אנו יכולים להתמסר לו כך שנהיה גדולים ממנו". בכל מקום שאליו הגיעו, לכהן היה חשוב להתערות ולדבר עם החיילים, מהמפקד הבכיר ביותר ועד החייל הטירון. הוא העריץ אותם פשוט על כך שהם לוחמים. התקופה שהיה בארץ היתה לא פשוטה מבחינתו. מעבר לפחד היומיומי מהפגזות מכל עבר, אצל כהן קינן החשש להופיע מול חיילים זמן קצר לפני שהם נכנסים לתופת של סואץ. לוי וחבריו זוכרים רגעים קשים במיוחד, כשאת החיילים שמולם הופיעו לפני כמה ימים, פגשו שוב בבית החולים לאחר שנפצעו. התמונות היו קשות עבור כולם, בייחוד עבור מי שנחשף למלחמה בפעם הראשונה בחייו.

כל מי שפגש את הזמר האהוב ושוחח עימו בתקופת שהותו בארץ, מספר שמדובר באיש צנוע ועדין, שביקש להתחבר ולהרגיש את הקהל שלכבודו שר. "בחלק מהבסיסים שהגענו אליהם ניסיתי לסדר לו יחס מועדף, חדר לישון בו, אוכל נורמלי ולא מנות קרב, אך הוא לא הסכים לכך בשום פנים ואופן", אומר אושיק בחיוך, "שלושתנו ישנו בשקי שינה בשק"ם או בכל מקום אחר שהיה אפשר לישון בו. הוא לא התלונן על שום דבר, אפילו לא פעם אחת".

באותה תקופה פופיק מאוד התעניין באסטרולוגיה, נושא שהיה קרוב גם לליבו של כהן, שהוקסם בין השאר גם מעקרונות מהפילוסופיה היוונית. השניים בילו שעות בשיחות פילוסופיות אל תוך הלילה.

את הפורקן מהמלחמה ומהמראות הקשים מצא כהן בכתיבה במחברת שלו, שאותה נהג לקחת לכל מקום; מעין יומן מסע, שבו הרגיש נוח לשפוך את ליבו וכתב על הפעמים שבהן המראות הקשים הכניעו אותו וגרמו לו לבכות, על היופי של המדבר ששבה את ליבו, על אחוות הלוחמים שריגשה אותו, וכמובן על החיילים שנהרגו ונפצעו. 

לא פעם הגיעו למוצב או לשוחה בחושך, ולא היה להם מושג איפה הם או את מי ימצאו שם. באחת הפעמים נתבקשה החבורה להופיע מול כמה חיילים שעמדו סביב תותח 175 מ"מ. באמצע המופע המאולתר פנו אליהם הקצינים וביקשו מהם להפסיק לשיר לכמה דקות כדי שהחיילים יוכלו לטעון את התותח ולהשיב אש. רק לאחר מכן קיבלו את האישור להמשיך בהופעה, לפחות עד העצירה הבאה.

"מחויב לעם היהודי"

על אף הימים הקשים סיפקה המלחמה גם רגעים קטנים של שמחה ושל התרגשות. שמואל צמח, יו"ר איגוד האמרגנים והמפיקים ואמרגן בעצמו, לעולם לא ישכח את ההופעה שהתקיימה ברמת הגולן, אחרי שחטיבת גולני כבשה מחדש את הר החרמון - אחד המוצבים החשובים ביותר בצפון, שכונה על ידי בני מסס, לוחם מגדוד 51 של חטיבת גולני, "העיניים של המדינה". מחיר הניצחון היה אמנם כבד: כ־80 הרוגים ועוד עשרות פצועים. "גם החיילים שחזרו מהקרב צעקו 'כבשנו את העיניים של המדינה'; באותו רגע נתבקשנו להעלות את האמנים לבמה", מתרגש צמח ומוסיף: "ההתרגשות, האנרגיה והשמחה המהולה בעצב גדול יצרו את ההופעה הכי מרגשת שהייתי בה אי פעם. לעולם לא אשכח את ההופעה הזו".

סופה של השליחות מבחינתו הגיע ברגע שהפוליטיקה התחילה לזלוג למלחמה. כהן החליט שיגיע לארץ וייתן מעצמו לטובת הכלל, כל עוד לא מעורבים במלחמה דיפלומטים. לאחר שהתהפכו היוצרות וידה של ישראל היתה על העליונה, הופעל לחץ אמריקני על ישראל להפסקת אש, וביקורו של הנרי קיסינג'ר במוסקבה נחשב לתקופה שבה הלחץ היה בשיאו. בבריה"מ דאז התקבל הנוסח של הפסקת האש, שלימים הפך להחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם. בספרו של קיסינג'ר, "משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם" (הוצאת שלם), הוא מביא את השיחות בינו לבין אישים שונים במהלך המלחמה. 

ואכן, עם תחילת הדיונים הפסיק את סיבוב ההופעות המאולתר, עזב את הארץ וחזר לביתו שבארה"ב. כשנה לאחר סיום ההתנדבות צוטט כהן כמי שאמר את הדברים הבאים: "מעולם לא הסוויתי את העובדה שאני יהודי, ובכל משבר בישראל - אהיה שם. אני מחויב להישרדות העם היהודי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו