פתאום אתה נוגע במוות

יש תמונות מלחמה שקשה לשכוח. הן נחרתות עמוק בזיכרון, וגם בחלוף עשרות שנים קשה להימלט מהן. אחת מהן לקוחה מחורשת אקליפטוסים קטנה, קילומטרים אחדים מצפון לסואץ, שאליה הגעתי שבועיים אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור. הייתי אז איש מילואים בגדוד חי"ר, בוגר מלחמת ששת הימים (בסדיר), חייל בפלוגה המסייעת שהוצבה באותה חורשה. שם, בין העצים הזקופים, נתקלתי לראשונה בגופות של חיילים מצרים.

קשה היה לשאת את המראות. קשה היה לשאת את הריחות. אנשים שהשאירו אחריהם משפחות וילדים שכבו שם בתנועת חייהם האחרונה. הצחנה החריפה איימה לחנוק כל מי שהתקרב. היה נורא. 

זו היתה תמונה קשה גם למי שנחשבו אצלנו, במחלקת המרגמות 81 מ"מ, לצעירים קרי רוח. תמונה קשה לחיילים שנשקם תלול מסלול ושמוצבים בדרך כלל מאחורי גבעה או מקום מסתור, קילומטרים אחדים מהמטרות שלהם. אנשי המרגמות בדרך כלל אינם רואים את הלבן בעיניים. הם אינם רואים את ההרוגים ואת הפצועים. הם רחוקים מהדם ומהזוועה. המלחמה, מבחינתם, לפחות עד שהם סופגים אש תלולת מסלול נגדית, פחות מפחידה. צריך להודות באמת.

ופתאום, בגיל 25, חצי שנה בלבד אחרי נישואיי, אני מריח את ריח המוות. פתאום אני מוצא את עצמי חושב על המוות, ואיך הוא נראה. פתאום הוא מסתובב לידי, ואני כאילו נוגע בו. 

נכון, בימים הראשונים לא האמנתי שזה עלול לקרות גם לי. שיכנעתי את עצמי שאני מחוץ לתחום, שלי זה לא יקרה. עם הזמן נפל לי האסימון: אני לא חסין. גם אותי עלולים פגזים לכתוש ולרסק ולהפוך לעוד חלל מלחמה. אתה חושב על זה כשנופלים חברים שלך במקומות אחרים. פתאום המרחק בין החיים למוות נעשה כל כך קטן, ואתה מגיע למסקנה שלאדם דתי הרבה יותר קל. לרגע אתה מקנא באנשים מאמינים.  

בחורשה ההיא, שנשקה לקו מסילת ברזל ושבה התחפרנו מול הארמיה השלישית, התחלנו לשמוע רחשים בלילות. גילנו שאנחנו לא לבד: חיילים מצרים יצאו טיפין טיפין ממקומות המסתור שלהם וצעדו בחסות החשיכה לעבר העיר סואץ. פתאום האויב לידך, מפוחד, בשר ודם, רוצה בסך הכל לחזור הביתה בשלום. בדיוק כמוך. 

באחד הלילות שמענו רחשים וירינו לעבר מקור הרעש. כשהתקרבנו, קפאנו במקום: חייל מצרי שרוע בין השיחים, שותת דם. הוא לא השיב אש. לא גנח. לא הוציא הגה מפיו. הוא נשך את שפתיו עד שעלה השחר, ואז הבין אולי שמי שירה לעברו הוא אנושי. חבשנו אותו, הזעקנו רופא ומסוק, והוא פונה לטיפול בתל השומר. הוא חזר הביתה הרבה לפני שאנחנו חזרנו. 

חצי שנה ברציפות שירתנו אז את המדינה באפריקה. חצי שנה היינו במדים, כמו מאות אלפים אחרים, כאילו לא היו מי שיחליפו אותנו.

היו גם היו, אבל הם השתמטו. הם התחזו. הם עשו זאת באדיבות רופאים, קצינים בכירים בצה"ל ובעלי קשרים. זה העסיק אותי, כמו רבים אחרים - לא רק המחשבה שאתה בר מוות לפני המלחמה, במלחמה ואחריה. אי השוויון בנשיאה בנטל הזדקר כבר אז. ולא רק מול החרדים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו