ההודעה הטלפונית היתה ברורה: עלייך להתייצב מייד בפיקוד מרכז ברמלה, להצטייד ולחכות להוראות. זה היה צו 8, באמצע יום כיפור. התארגנתי במהירות וארזתי את החפצים החשובים. הגעתי לשם בשעות אחר הצהריים, ולאורך כל הדרך ראיתי רכבים צבאיים וחיילים שמגיעים למקומות הכינוס שלהם.
הבלאגן היה נורא. רעש והמולה מסביב. לא היה ציוד ולא היה נשק. בלילה שכבנו על האדמה והאבנים, כי לא היה איפה להלין אותנו. צורפתי לאגד תחזוקה כקשרית אלחוט, והכרתי את הסגן שהיה ממונה עלי ואת הג'יפ שהייתי אמורה להיות בו. נודע לנו שיש קרבות קשים ברמת הגולן ושאנחנו צריכים להגיע לשם כתגבורת לגדודים הנלחמים.
התחיל מסע ארוך צפונה. בלילה הרביעי למלחמה עלינו לרמה בכביש שעולה מכיוון כורסי. נאמר לנו שיש קרבות ליד החרמון, אבל אפשר לנסוע באורות מלאים. השיירה היתה ארוכה, ולקח לנו הרבה זמן להגיע. היו בה מיכליות דלק, ג'יפים, קומנדקרים וטיולית.
התמקמנו בשטח וחפרנו שוחות. מדי פעם שמענו הדי התפוצצויות מכיוון החרמון, שעדיין לא היה בידינו. ההתקפה התחילה ב־12 בצהריים. מטח אדיר של קטיושות טיווח את המשאיות והמכוניות. אנשים קפצו בבהלה והתחבאו מתחת למיכליות ולמשאיות. חלק קפצו לתוך שוחות שלא היו עמוקות דיין. הטבח קפץ לשוחה עם סכין שלופה ביד. לאף אחד לא היה נשק, כי לא ציידו אותנו. זה היה מפחיד מאוד והיתה תחושה חזקה של חוסר אונים. אני זוכרת שחשבתי: "למה אין אזעקה? למה לא הזהירו אותנו?"
היו עוד כמה מטחים ורעש וצעקות. הזדחלתי בשדה ליד הג'יפ. ראיתי רסיס של קטיושה שכמעט פגע בי. הוא היה פחות ממטר ממני. רקטה פגעה בטיולית ושמעתי צעקות איומות. אחר כך נודע לי שהיתה שם מישהי שבדיוק באותו רגע ירדה מהסולם של הטיולית לאחר סיום המשמרת. היא נפגעה באופן קשה בראש ולא התאוששה מאז.
מישהו צעק שצריך לברוח מהר. ראיתי משאיות נשרפות ושמעתי צעקות "חובש! חובש!" ורעש נורא. אחרי זמן שנראה כמו נצח התחילו לארגן אותנו לנסיגה מהשטח, ובעצם, בריחה.
המפקד שלי נפצע ביד והתמלא דם. בהפוגה שבין המטחים הוא קרא לי ולעוד כמה אנשים שהסתובבו שם מבוהלים לעלות לג'יפ. התחילה בריחה נוראה לכיוון הירידה מהגולן. הגענו לצומת אל על. היה שם בית חולים שדה, שהובאו אליו פצועים מאזורי הקרבות. היו שם הרבה הרוגים מהקטיושות.
אני זוכרת את הבריחה מצומת אפיק לכיוון עין גב וטבריה. בלי נשק, בלי ציוד עזרה ראשונה. כלום. היה לחץ נורא של משאיות וקומנדקרים, שרק רצו לברוח. לא היה מישהו שיכוון את התנועה בכלל.
פינו אותנו לבית החולים פוריה ליד טבריה. קראו לזה נפגעי הלם. היו הרבה בנות שנפגעו. בג'יפ העברנו בקבוק מים מאחד לשני. המפקד החליט שהוא לא מתפנה לבית החולים וירד מהג'יפ. כשהגענו, נבדקנו על ידי הרופאים והם החליטו שנישאר לבדיקות במשך הלילה. לא התקשרתי הביתה. לא רציתי להדאיג את ההורים. למחרת הודיעו לנו שמשחררים את כל הבנות, ושהגדוד עובר להילחם בקרבות בסיני.
כשהגעתי הביתה, לא האמינו לסיפור שלי. אבא שלי דאג יותר לשני אחיי, שגויסו בצו 8 אחריי והיו בשריון - האח הצעיר בסדיר והאח השני מפקד טנק.
באפריל, זמן רב לאחר המלחמה, גויסתי לשירות מילואים בגשור ברמת הגולן. נסעתי למקום שבו היתה הפגזת הקטיושות. הזיכרונות חזרו אלי בעוצמה רבה. ראיתי מול העיניים את הרסיס שכמעט הרג אותי. לאחר שנישאתי, הבאתי את משפחתי לביקור במקום. לא שכחתי את תחושת חוסר האונים והבריחה המבוהלת והאיומה מרמת הגולן.
חיפשתי את הסיפור בעיתונים שלאחר המלחמה, ולא מצאתי. במקרה פגשתי אדם שסיפר לי שהוא היה פצוע בבית חולים שדה בצומת אל על ופונה משם עם פצועים רבים. גם הוא זכר את הפינוי המבוהל ותחושת חוסר האונים.
חשוב שאנשים יידעו מה קרה שם, ישמעו על תחושת חוסר האונים ועל זיכרון הבריחה מהגולן, כדי שהם לא יחזרו לעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו