שיחת טלפון

אוריה נולד בליל שמחת תורה. שמונה ימים חלפו עד שהבשורה הגיעה אלי. את יששכר ראיתי בפעם האחרונה בשמחת תורה, ארבעה ימים לפני שנפל.

יצאתי מהבית למלחמה במוצאי יום הכיפורים. נפרדתי מחנה, שהיתה בסוף הריונה. הגדוד הוטס לסיני והפלוגות פוזרו כדי להגן מפני מתקפות של הקומנדו המצרי. התעלה היתה בידי המצרים. המחלקה שלי שמרה על אום חשיבה, שהיה מקום הפיקוד המרכזי של צה"ל הפגוע והפצוע. שהינו שם שבוע ימים.

בשבוע השני התקבצנו שוב למסגרת גדודית לקראת חציית התעלה. הראשונים כבר חצו את התעלה והקימו גשרים למעבר שריון ורגלים. הפלוגות היו מפוזרות על פני מרחבי הדיונות בציר טסה לכיוון סואץ במקום שכונה בשם "עכביש 55". מפעם לפעם ספגנו הפגזות ארטילריה כבדות וגיחות התקפה של מטוסי האויב. בסמוך היה התאג"ד, שאליו זרמו פצועים רבים מכיוון הגשרים.

יום חמישי, שמחת תורה. ניצלנו הפוגה קצרה בצהריים והתכנסנו לתפילת מנחה. פגשתי את יששכר, שהיה בפלוגה א' של הגדוד. שוחחנו בין היתר על המפגש שלנו, בני הכיתה, מדי ערב שבת ללימוד פרשת השבוע, ולדיונים אחרים העוסקים בתיקון העולם. יששכר שאל מדוע לא נקיים את המפגש באחד מימי החול כיוון שהוא, שעבר לגור ברמת אביב, מעוניין להמשיך ולהשתתף.

למחרת, ביום שישי, קודמנו באמצעות מסוקים, שטסו מעל הדיונות בגובה אפס, עד לקרבת הגשרים. לקראת שבת חצינו את הגשרים. ההפגזות על כוחותינו היו נוראיות. הצטרפנו לכוחות שהתפזרו ותפסו את ראש הגשר.

ביום ראשון התחלנו לנוע דרומה באזור הסרפיאום, לכיוון איסמעיליה. חלק אחר של הגדוד נע צפונה לכיוון העיר סואץ. הפלוגה של יששכר היתה בראש הטור. בלילה עצרנו ותפסנו עמדות של המצרים על הדיונות הגבוהות. פלוגה א' הוציאה מארבים מעבר לתעלת המים המתוקים. מפעם לפעם נשמעו יריות.

בבוקר עברה הפלוגה שלנו להוביל את הגדוד. נענו לאורך תעלת המים המתוקים וחלפנו על פני פלוגה א'. ניגש אלי חבר משותף ושאל אותי: "הכרת אותו? הוא נפל בלילה". "ודאי שהכרתי אותו", זעקתי, "למדנו יחד באותה כיתה בתיכון והיינו חברים באותו גרעין, כל יום שישי היינו משחקים כדורגל יחד", הוספתי. הוא המשיך: "נענו משני צידי הדרך, חלק מהכוח עבר את הגשר להשכיב מארבים, נראו דמויות, היו חילופי אש והוא נפל".

למחרת מצאתי שלושה מכתבים שהיו מיועדים אליו. שניים בכתב נשי מסולסל מאשתו, והשלישי באותיות גדולות ומצוירות, כנראה מהוריו. תחבתי אותם לכיסי. אמסור אותם בהזדמנות ראשונה לשולחים.

ביום חמישי, יום הברית, הגיעו אלי לראשונה שלושה מברקים המודיעים לי על הולדת בני. הם "התעכבו" בגשרים שבוע ימים, וגם ההודעות לחיילים דרך הרדיו לא הגיעו אלי לפרדסים במבואות איסמעיליה.

המ"פ הציע לי לצאת לפאיד ולנסות לעלות על מטוס. אחרים אמרו לי שאין לי סיכוי לזכות במקום. תפסתי טרמפ באוטובוס שהגיע לאחר 11 שעות לתל אביב. כל המשפחה התכנסה וציפתה בחרדה עד השקיעה לבואי לברית. איחרתי, חנה קראה לו בשם אוריה, שם שבחרנו עוד בקיץ. כל הערב לא פסק הטלפון מלצלצל. קרובי משפחה, ידידים, נשות חברים, כולם מאחלים מזל טוב. כולם רוצים לשמוע קול של חייל שהגיע מהחזית.

ביום שישי יצאתי לתל השומר לבקר חברים פצועים. חזרתי הביתה כמה דקות לפני כניסת השבת. חנה פתחה לי את הדלת, כולה נרגשת ועיניה זולגות דמעות. מרים התקשרה ואיחלה מזל טוב. היא נשמעה שמחה ומלאת חיים כרגיל. עדיין לא יודעת כלום. אמרה שתתקשר שוב. "לנתק את הטלפון לשבת", צעקתי, "אני במקלחת, נעלמתי, אני אינני אני, לא אוכל לדבר איתה".

הטלפון צילצל. הרמתי את השפופרת. "מזל טוב", שמעתי את קולה השמח, "תזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים". אחר כך שאלה מה שלומו. "לא ראיתי אותו כבר שבוע ימים", עניתי. "את יודעת, היה בלאגן והגדוד התפצל למספר כוחות. כל פלוגה יצאה למקום אחר".

סיפרה לי שקיבלה ממנו מכתב שבו הוא מספר שהוא נמצא 7 ק"מ מאיסמעיליה. "מתי יקבל חופשה", שאלה. אמרתי שלא מדברים עדיין על חופשות. שאלה אם תוכל להביא חבילה במוצאי שבת להעביר אליו וסיימה את השיחה שוב בברכת מזל טוב ושבת שלום.

"שבת שלום", עניתי בקול רפה.

במוצאי שבת התקשרה שוב והודיעה לי שיששכר נפל.

רס"ל יששכר כהן ז"ל (אחיו של שר האוצר לשעבר, יגאל כהן־אורגד) לחם עם הצנחנים לשחרור ירושלים בששת הימים, ונפל ב־22 באוקטובר 1973, כשהוא בן 28. הותיר אחריו אישה ובת, הורים ואח