דמת הגולן זרועה עד היום צעצועי מלחמה. טנקים, מוקשים, מבנים חרבים, רכבים תלושי איברים, כל אלה עברו בחלון של אברהם גדלוביץ' (64) כשהמכונית של הבן שלו, שלמה, הביאה אותו לפגישה עם סמי שגיא (59), מי שביום השני למלחמה קפץ להציל אותו מאש הסורים ובמשך יומיים סחב אותו על הגב בתוך הכאוס של תחילת המלחמה, מפציר בו שיעשה עוד מאמץ, שיוריד את הראש ושלא יצעק כי הסורים שומעים. והוא, חמישה שבועות בצבא ורק תשעה חודשים בארץ, לא לגמרי מבין עברית, רק רצה שיפסיק לכאוב, שיפסיק לרדת דם.
חם ויבש בתל ג'וחדר, הוא גבעת אורחה שבדרום הרמה. חם כמו שהיה שם ביום הכיפורים ההוא, כשגדלוביץ' הזיע בתוך המדים את הצום הראשון שלו בארץ. הוא מחפש קצת צל, טיפה של רוח, כמו זו שבחודש אוקטובר היתה מקררת את הפנים בכפר שלו על הרי הקרפטים. נתמך במקל, שערו לבן, הוא עומד ומחכה למי שהציל את חייו. ארבעים שנה הם לא התראו, גם לא דיברו בטלפון. לפעמים חשב לנסות למצוא אותו, אבל ויתר. הוא רק זכר שקוראים לו סמי, ושהוא היה מכפר סבא.
חיים שלמים עמד אברהם במסגרייה שלו בבני ברק. בן למשפחה חרדית, שנאחזה בדת גם אחרי עליית הקומוניזם, וקצת לפני פסח 1972 עלתה לארץ. לפני שלוש שנים ריסק את הברכיים בתאונת עבודה, ועכשיו הוא נדרש למקל שייצב אותו. וכשסמי ירד מהאוטו בקצה השביל, מזרז צעדים לקראתו, הצטער אברהם כל כך שאין בגופו את שיווי המשקל שהיה בו פעם כדי לבוא לקראתו, לקצר את המרחק ביניהם, ורק עמד ונופף לו במלוא הכוח, עד שנפלו האחד בזרועות האחר ופרצו בבכי. איש גדול עם מקל וגבר קטן ממנו בהרבה, שלפני ארבעים שנה הצליח לשאת אותו על גבו והבטיח לו שיישאר בחיים.
√ √ √
סמי שגיא נולד בשיכון קפלן שבכפר סבא. אז עוד קראו לו סמי עבד, הבכור מבין שישה ילדים לזוג הורים שעלו מעיראק. כשהפך לאבא שינה את שמו לשגיא, לא רצה שגם לילדים שלו יגידו 'עבד בוא', 'עבד לך', כמו שהיו אומרים לו. אמא בקושי דיברה עברית, היא מעולם לא ישבה בבית ספר. אבא מיהר לרכוש מקצוע בגיל צעיר. סמי זוכר שבגן אמרו שעוד מעט יבוא לוי לברך אותם, והוא שמע שצריך לברוח, כל המילים התערבבו לו. בכיתה ד' התחיל לקרוא בעיתון "שער", אותיות בקידוש לבנה. "הייתי בן שמעולם לא עזב את הקן, הטירונות היתה בשבילי גיהינום. להוריי לא היו אמצעים, אז הם לא באו לבקר. ובשבתות, כשכל החיילים היו יושבים לפיקניק עם המשפחות, הייתי אחד מכמה חיילים בודדים שהיו חוזרים לחדר עם דמעה בזווית העין, כי לא היה לי עם מי לשבת".
הוא הלך לתותחנים. עשה קורס נהגי נגמ"ש, וקצת אחרי ראש השנה של 73' הגיע לגדוד 405 ("נמר"), שבדיוק עלה לתפוס קו ברמת הגולן. סוללה ב' התמקמה קילומטר ממערב לתל ג'וחדר. במקום שבו הסמג"ד אורי מנוס ואשתו לביאה הקימו אנדרטה לזכר נופלי הגדוד, שם ישבנו להקשיב לסיפור של סמי. ארבעים שנים, יום יום, הוא משנן את פרטי הקרב, זוכר את שמות חיילי הסוללה, אלה שהלכו ואלה שנשארו בחיים. הולך לבתי הקברות, מבקר את המשפחות, אומר שהילדים שלו גדלו בצל המלחמה ההיא. שנים שלא בכה, רק בחלומות זה היה מגיע אליו, והוא, מסויט, היה קם מהמיטה והולך לשבת בסלון. ואשתו, "אלוהים יברך אותה כמה שהיא מבינה אותי", היתה אומרת לו - "סמי, אם תרצה להתגרש אני מסכימה". ופעם אחר פעם הוא חזר ואמר לה שלא מהמיטה שלה הוא בורח.
לפני 15 שנה התחיל לבכות, ומאז לא הפסיק. גם לא כשתיאר באוזני אברהם את מה שעבר עליו בשלושת הימים הראשונים למלחמה, אלה שהעניקו לו את צל"ש הרמטכ"ל. ואברהם מקשיב, ונדמה שזיכרון שביקש להישאר רדום מתעורר גם אצלו, והדמעות זולגות מאליהן.
גם סמי זוכר את החום ביום ההוא, בשבילו זו היתה הפעם הראשונה שהוא צם. בסביבות השעה שתיים בצהריים, כשהסורים פתחו באש והרב הראשי לצה"ל נתן הוראה לשבור את הצום, סמי סירב. חיילי הגדוד השיבו אש. בלילה, כששמעו טנקים מתקרבים, אחד הקצינים ניגש אליהם, רצה לוודא שהטנקים לא יירו בטעות על חיילי הסוללה. ואז הוא שמע את הקולות הבוקעים מהקשר וראה את הכתוביות על הטנקים: בערבית.
"התחילה בהלה גדולה", אומר סמי, ובתוך השקט השורר עכשיו באנדרטה, קשה לדמיון לקרוא אליו את האש ואת הצעקות הבוערות בזיכרונו של האיש. "כולם צרחו 'לפתוח באש!' אבל בפועל לא יכולנו לעשות כלום. התותחים שלנו לא היו ערוכים לירי על טנקים בכינון ישיר, ועוד ממרחק קצר כזה. ניסים סרוסי, סמל הקשר, קרא לי לעלות לנגמ"ש, ואז הסורים ירו. הנגמ"ש שעליו הייתי חטף את הפגז הראשון, וכל החלק האחורי נפער. ירדתי והלכתי אחורה כשהוא חטף את הפגיעה השנייה. סרוסי נהרג במקום, ואני ייללתי כמו חיה פצועה. האפוד שלי בער, הורדתי אותו והתעשתתי. בתוך זמן קצר כל הכוחות החלו לסגת, ואז ראיתי חימושניק פצוע מחוץ לנגמ"ש, בחור חדש שלא הכרתי. הכנסתי אותו לסיקס, משאית ישנה מאלה שיוצרו במלחמת העולם השנייה". אברהם מקשיב ומהנהן בראשו. הוא שובץ לסוללה כנהג של המשאית הזו.
האש היתה כבדה, משאיות התחמושת המשיכו להתפוצץ. באישורו של הסמג"ד מנוס העמיס סמי על הסיקס עוד פצועים וחיילים שלקו בהלם. הוא החל בנסיעה לעבר הבסיס בנפח, לאורך ציר המים, רואה את כל הכוחות הסוריים מתקדמים ממזרח. קצת לפני צומת ציר הנפט נתקל בד"ר טולדנו, רופא הגדוד, ועצר אותו מלהגיע אל הסוללה. "פחדתי שיקרה לו משהו והגדוד יישאר בלי רופא".
זמן קצר אחר כך הגיח מולם טנק, חסם להם את הדרך. סמי לא ידע באיזה טנק מדובר. "אמרתי לחימושניק שאני אצא אל הטנק, מקסימום נמות או נילקח בשבי. זה היה רגע נורא. באותם רגעים חשבתי על המשפחה שלי, על אבא ואמא", הוא אומר ונשנק, ואני מדמיינת אותו, נער בן 18 הולך מול קנה המכוון אליו בתוך מלחמה מוטרפת, שבה כל האוחזים בנשק מבולבלים ומבוהלים, ממהרים ללחוץ על ההדק.
מהטנק ירד חייל. צעק לו בעברית שיזדהה, וכשנעץ את קנה הרובה שלו בתוך הצלעות של סמי, הודיע לו שנפח מכותרת, ואין לו שום סיכוי להמשיך בדרך לשם. סמי חזר על עקבותיו. נסע שוב אל הסוללה, שם החלו הכוחות לסגת, ובדיוק אז המשאית הקשישה החליטה שדי לה ממלחמות. זה היה בסביבות השעה תשע בבוקר יום ראשון. הוא החל להעביר את הפצועים לזחל"ם, כשארבעה טנקים סוריים היפנו לעברו את קני המקלעים והתחילו לירות. קרוב לשעתיים נמשך הירי, כמה מהפצועים מצאו שם את מותם.
ואז סמי ראה את אברהם. "הוא היה בהלם. איחר לרדת מהזחל"ם, ואני צועק לו: 'תשכב! תשכב!'"
"שמעתי אותך", אומר אברהם, "אבל כשהתכופפתי קיבלתי כדור". וכמו ילד מרותק המקשיב לסיפור מפחיד הוא מפנה את פניו לסמי, שימשיך. ואני מסתכלת על הפנים של שלמה, הבן של אברהם, בחור שחצה את קו העשרים וזו הפעם הראשונה שהוא שומע את הסיפור, כי אבא שלו אף פעם לא מדבר. העיניים הפעורות שלו נעוצות בסמי, שמדבר בקול רם כי אוזניו של אברהם קהו ואל להן להחמיץ דבר.
"באותו רגע זה כאילו לא הייתי אני, כאילו מישהו אחר במקומי. רצתי אליו, תחת אש. הוא אמר לי שנפצע. אמרתי לו, 'אני סופר אחת, שתיים, שלוש - ואתה קם'. אבל הוא אמר שהוא לא יכול, וסימן לי שאברח".
סמי לא ברח. הוא גרר את אברהם למקום מחסה, אז הבין שהם לכודים. שלא יוכלו לחבור חזרה לכוח הישראלי. הוא זכר שבקורס נגמ"שים לימדו אותם ששרשראות של טנקים לא מסוגלות להתמודד עם סלעים גדולים כמו אלה שראה לימינם, אז הוא הרים את אברהם הפצוע על גבו ורץ איתו לעבר הסלעים, כשהאש הסורית רודפת אחריהם, כמו בסצנה מסרט פעולה.
הוא הגיע לסלעים והמשיך להתקדם, נושא את אברהם על גבו. הלך והלך בלי הפסקה, עד שאחרי שעה וחצי של הליכה מצא מקווה מים קטן, צמחייה וקצת שקט. שם הוציא את התחבושת האישית וחבש את הזרוע של אברהם, במקום שבו פילח אותה הכדור הסורי. טבל חתיכת בד במים והרטיב את שפתיו של הפצוע.
משם המשיכו ללכת לכיוון נחל גמלא, כשסמי הבחין בארבעה ג'יפים סוריים מתקרבים לכיוונם. הוא תפס את אברהם ויחד התגלגלו אל גדות הנחל. שם, בתוך סבך הצמחייה ושיחי ההרדוף, עשו את הלילה. "פחדתי שאם נתקדם בחושך, נאבד את הדרך".
באור ראשון המשיכו החייל והפצוע בדרך היורדת מהגולן. אשכול ענבים מצומק שסמי מצא ליד מבנה נטוש היה להם לארוחה הראשונה שאכלו מאז כניסת הצום ביום שישי, ארבעה ימים אחורה, וכל כך מזמן. "אתה זוכר את הטעם?" שואל סמי את אברהם, מבקש להחזיר אותו למתיקות של הרגע ההוא. אבל אברהם, שהיה כבר מטושטש מאיבוד הדם, מתקשה לזכור את כל הפרטים. סמי אומר שמדי פעם הוא מילמל בעברית המצחיקה שלו "מה עם ציוד אני חתמת?", וסמי ענה לו, "עזוב אותך, תן לצאת מפה בחיים".
* * *
רק במעורפל זוכר אברהם את סמי עומד ומנופף בגופייה להליקופטר שחג מעליהם בצהרי היום. שלוש פעמים חג ההליקופטר, עד שהמשיך דרומה. "אני חושב שהוא היה בדרך למשימת חילוץ, ואנחנו בילבלנו אותו", אומר סמי, ואין כעס בקולו.
"כבר הרגשתי מיואש. ואז ראיתי מעלינו את אחד הכבישים המובילים לכנרת, ועליו נעים כוחות שלנו. הייתי באפיסת כוחות. השארתי את אברהם וטיפסתי למעלה לעבר הכביש, לבקש עזרה. עצר לי טרנזיט שעליו מצויר מגן דוד אדום, ונהג בו קצין בדרגת רב־סרן. סיפרתי לו את מה שעברתי, אמרתי לו שאין לי כוח, שיבוא לעזור לי להרים את הפצוע. אבל הוא אמר שאם אני לא מביא אותו לבד, הוא נוסע כי הוא ממהר. הבנתי שהוא מתכוון לזה, אז חזרתי למטה וסחבתי את אברהם, השלכתי אותו לתוך הטרנזיט ואחרי זה את עצמי, ונסענו איתו עד עין גב". את הרב־סרן הזה היה סמי רוצה לפגוש שוב, לשאול אותו מה לעזאזל עבר לו בראש כשראה אותו, סחוט ומותש, וסירב לעזור לו.
מעין גב פונה אברהם גדלוביץ' לבית החולים פוריה בטבריה. סמי נשאר איתו בבית החולים, "כל הסרבל שלי היה מוכתם בדם. הדם של אברהם ושל סרוסי שמת".
אברהם אושפז למשך כמה ימים, ההורים שלו באו לכפר סבא כמה פעמים, לבקר את ההורים של סמי. את סמי עצמו הם לא הצליחו לפגוש, כי הוא התעקש לחזור לגדוד, אפילו ששם רצו לשחרר אותו בגלל הטראומה שעבר.
כשהסתיימה המלחמה הגיע סמי לתל השומר, לחפש שם מזור לנפש, אבל במדינה תחת טראומה לא ידעו איך לטפל באנשים כמוהו. במקום לנסות ולרפא את נשמתו הודיעו לו שהוא גיבור, שהוא בדרך לצל"ש מהרמטכ"ל. וגיבורים, יודעים כולם, לא מסתובבים עם סעיף נפשי בעולם. אז הוא שתק.
הוא עדיין חי בכפר סבא, עובד כמאבטח בגדר ההפרדה, ויש לו בת ושני בנים נשואים ונכדים. "המלחמה השאירה אותי אחר, אני לא יודע פחד", הוא אומר, ואברהם, ראשו מושפל, מודה לאלוהים על שהוציא אותם משם ומבטיח לעצמו ולסמי שמעכשיו הם ישמרו על קשר. לא ייעלמו יותר אחד לשני.
רוח נעימה מנגנת על עצי האקליפטוס באנדרטה, ואני שואלת את סמי אם בכל השעות האלה לא היה רגע אחד שעברה בו המחשבה לעזוב את אברהם ולהציל את עצמו. הוא אומר שאפילו לא לשנייה אחת. "אני לא גיבור. אני בא מבית שבו מילה זו מילה, והבטחה צריך לקיים. בצה"ל חינכו אותנו שלא מפקירים פצועים. התחייבנו לזה".
15 חיילים איבד גדוד 405 ביומיים הראשונים של המלחמה באזור אתר ההנצחה, ועוד שישה שנפלו באזורים אחרים ברמת הגולן. שמות כולם חקוקים באבן בזלת הניצבת באתר. סמי עומד ועובר שם־שם. כמעט את כולם הכיר היטב, וכשהסתיימה המלחמה והלך להחזיר את הציוד שלהם לבני המשפחה, ידע לספר להם איפה ואיך הם נהרגו. "כולם רק רצו לדעת שהאהוב שלהם לא סבל", הוא אומר.
וכשקמנו ללכת, ואברהם, נשען על המקל שלו, הסתכל מסביב, מנגב ממצחו את זיעת הגולן, שאליו חזר מאז רק פעם אחת, במילואים, ניגש אליו סמי ואמר לו שיש מי שנהרג בשדה הקרב ונשאר שם, ויש מי שנהרג בכל יום מחדש. ואברהם שם עליו יד ביישנית ואמר, "די. עכשיו צריך לחיות. בשביל הילדים והנכדים". √
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו