הרגע של המיגים

הרגע האחד של הפחד. זה מה שאני זוכר. הפחד שכמותו לא ידעתי עד אותו רגע, הפחד שכמותו לא חוויתי שוב מאז ועד היום. הרגע האחד ההוא, לפני 40 שנה.

וההחלטה הנחושה שאצא מזה. גם את זה אני זוכר. שלא ייתכן שאעזוב ככה את העולם. שלא ייתכן שפתאום אמחק שם, וכלום לא יישאר. שלא ייתכן שככה זה ייגמר. שהיו לי חיים עד לאותו רגע, ואז כלום.

המיגים העירו אותנו בשריקת מנועים זמן קצר לאחר עלות השחר. שלושה במספר. כהים, אפלים. בצבעי ההסוואה הסוריים, ירוקים־כהים. כשהרמתי ראש מתוך שק השינה, עם הריח החמצמץ מבפנים והלחות מטל מבחוץ, על הקרקע הסלעית, ראיתי אותם מהצד, בגובה נמוך. לרגע אפשר היה לחשוב שהם משלנו, מכוחותינו. חיל האוויר במיטבו.

ואז הם פנו שמאלה, וכנפיהם התנופפו, והן היו משוכות לאחור. מיגים, בוודאות. כנער, התעניינתי במטוסים; ידעתי לזהותם. מיג 17 ומיג 19. ומתחת לכנפיהם - הצלליות הקטנות, המאיימות, של פצצות. והם צללו לעברנו. ירדו עלינו.

ואז בא הפחד.

זה היה בערך שבוע אחרי תחילת המלחמה. הגדוד שלנו, גדוד מרגמות כבדות מתנייעות (מכמ"ת) 160 מ"מ, היה בחניון לילה לאורך גדר הגבול, ליד ציר "אמריקה" - הכביש מקונייטרה לדמשק. ממולנו, קצת ימינה, נשקף המראה שלימים הפך לאחת התמונות המפורסמות במלחמה: שרידיה המפוחמים של שיירת נ"מ סורית שחוסלה מהאוויר, וקני התותחים השחורים שלה נותרו מופנים מעלה מעל שלדות שרופות ומעוקלות.

*   *   *

בימים שחלפו הגענו בבהילות, כמו כולם, למחנה פילון שמול ראש פינה. התגייסנו בבהילות, כמו כולם. זיוודנו את הכלים, כמו כולם. זה היה גדוד מילואים צעיר, שהוקם חודשים לא רבים קודם למלחמה. הגעתי אליו בכלל במקרה: המלחמה הביאה לקריאת המילואים הראשונה שלי. התייצבתי בפילון, פגשתי קצינים מהגדוד שהכרתי בסדיר, והצטרפתי אליהם. מה שנותר עבורי בנשקייה היה עוזי אחד עם קת מעץ, ומחסנית אחת. בלי רצועה. קשרתי אליו שרוך שחור של נעל צבאית, שהבאתי עימי. לימים, כשסיפרתי על העוזי־בשרוך־נעל לקצין בכיר בצבא, הוא התבונן בי בחשד. "קראתי על זה בספר של חיים סבתו, 'תיאום כוונות'", אמר. ואני חשתי כאילו חטאתי באימוץ זיכרון לא־לי. אבל ככה יצאתי למלחמה: בגדוד שלא השתייכתי אליו, ועם עוזי קשור בשרוך נעל.

הגדוד שלנו עלה לרמת הגולן כחלק מאוגדת המילואים של פילון, דרך גשר אריק וציר יהודיה. תחילה סוללה אחת, ואחריה שאר הגדוד, כולל סוללה ב' שאליה הצטרפתי. הסוללה הראשונה פרסה באיזור חוות קאצ'ה, וגם חטפה שם אש נ"ס (נגד סוללות), ואחד הקצינים נפצע. בסמוך כבר היו טנקים צה"ליים שרופים וטנקים סוריים שרופים. כששאר הגדוד הצטרף, השתלבנו בקרב על חושנייה, שם ריכזו הסורים כוחות שריון גדולים. אני זוכר שדילגנו לשם, על הכביש המשובש, עם טנקים הרוסים מכאן ומשם וכלי רכב שעלו באש וענני עשן כבדים מקדימה, ובשעת בוקר אפלולית ומוקדמת, ברדיו־

טרנזיסטור הגדול, העשוי עץ ופלסטיק, התנגן השיר "500 מיילים" של הקינגסטון טריו או פיטר פול ומרי או מי מהלהקות ששרו אז את שירי העם היפים, וזה נראה כמו סרט.

אבל זה הפסיק להיות סרט כשפרסנו ליד קונייטרה וחטפנו אש נ"ס נוראית והרסיסים התדפקו על דפנות זחל"ם המפי"ק (מוצב פיקוד ירי קדמי - המפקדה של הסוללה), וחתכו את הברזנט. וזה בכלל לא היה סרט כשהתייצבנו על "גבעת הבוסטר" ליד קונייטרה, לקראת מתקפת הנגד הצה"לית. משמאלנו, בוואדי, נערכו הטנקים לפרוץ קדימה על ציר אמריקה, וג'יפי הסיור שלהם התרוצצו ביניהם. וכשהטנקים החלו להתקדם - הסורים החלו לירות. מהצהריים ולתוך הלילה היתה אש כבדה, והטנקים התקדמו לתוך סוריה, ועד חאן ארנבה הגיעו. אנחנו קיבלנו פקודה לרדת מ"הבוסטר" ולהיערך בחניון ליד הגדר, כדי להצטרף אליהם בהמשך היום.

ואז הגיעו המיגים.

התרגולת אומרת, שכאשר מטוסים יורדים עליך, ואתה על הקרקע ולא על כלי מצויד במקלע נ"מ, אתה אמור לשכב על הגב ולהחזיק את קנה הרובה כלפי מעלה, ולירות - כי בשביל הטייס, גם מראה של קליעים נותבים מנשק קל יש בו כדי להרתיע, ואולי, מי יודע, אפילו לפגוע במטוס ולהפילו.

אבל באותה שנייה, כשאני בשק השינה, ולידי העוזי הזה עם מחסנית אחת ושרוך נעליים, האופציה של לירות נ"מ לא ממש נראתה ישימה. שכבתי ליד סלע רמת־גולני טיפוסי, "בולדר". כשהמיגים צללו עלי, הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה למצוא תחתיו מחסה. להיצמד אליו. להיצמד לאדמה.

נולדתי בתל אביב, גדלתי בתל אביב, וכל ימי חיי עד אז - ומאז - עברו בעיר, ובערים בכלל. אבל באותו רגע, לא היה דבר חשוב יותר, טוב יותר, מחבק יותר, מאשר הסלע והאדמה. בעוד המטוסים צוללים אני זוכר כל שנייה, כל מחשבה. הזמן קפא. זהו, הלך עלי, חשבתי לעצמי. ככה אני נגמר, כאן, נעלם? כאילו לא חייתי 22 שנה, כאילו לא אשאיר אחריי כלום?

לא, אמרתי לעצמי, אני יוצא מכאן, ואני אחזור, ואני ורעייתי נביא ילד לעולם, ויהיה המשך לי, ולמשפחתנו, כי החיים חייבים להימשך. חייבים.

הפצצות של המיגים נפלו קצת מאחורינו, על משאיות תחמושת, סמיטריילרים שניצבו על הדרך. הן התפוצצו בקול רעם גדול, וענני עשן גדולים ומשומנים עלו השמיימה. כשחזרו לכיוון שטחם, נפגע אחד מהם מאש מקלעים שירו הטנקיסטים מאזור חאן ארנבה. הטייס פלט עצמו וירד במצנח, ונלקח בשבי.

אחד מחיילי הגדוד שלנו נהרג בהפצצה הזו. לא הכרתי אותו: רב"ט אליהו נובגובקר ז"ל. ככל שסופר, הוא חטף רסיס מפצצות המיגים או מההתפוצצויות שבאו בעקבותיהן.

זה היה ההרוג היחיד בגדוד משך כל המלחמה. כנראה שהיינו גדוד עם מזל, כי בהמשך המלחמה מצאנו עצמנו יורים ומדלגים, חוטפים אש נ"ס וממשיכים - אבל פרט לכמה פצועים, יצאנו בשלום. באחת הפעמים, התקדמנו על ציר אמריקה לכיוון תל שאמס. אני לא יודע איך זה קרה, אבל דווקא הגדוד שלנו, עם המכמ"תים הכבדים והמיושנים שלו, שנראים כמו קופסאות נעליים שהורכבו על תובה של טנק "שרמן" ממלחמת העולם השנייה - דווקא הגדוד שלנו דהר קדימה, לעבר דמשק. ואז מצאנו עצמנו באמצע קרב שריון בשריון - משמאלנו הטנקים שלנו, מימיננו הטנקים שלהם, וקליעי הח"ש הנותבים דוהרים בזנבות אדומים בין המכמ"תים, המתנדנדים כמו ברווזים על הכביש הצר. 

אז בין ח"ש אחד לאחר סובבנו את המכמ"תים בצידוד על הכביש הצר, בין עמודי החשמל העשויים עץ, ורק כלי אחד חטף פגיעה ישירה - מאחור, באזור המנוע. בלי נפגעים.

אבל כנראה שעוררנו את סקרנותו של קת"ק (קצין תצפית קדמי) סורי, שישב היכן־שהוא גבוה - אולי על החרמון - כי הוא החליט לדפוק את הגדוד המוזר, ומנקודה זו ואילך ליוו אותנו פגזים ומטחי קטיושות לאורך כל נסיעתנו. מכולם יצאנו בשלום. גם ממטח של מה שנראה כמו גדוד קטיושות שלם שיורה עלינו, ועשרות קטיושות מתנפצות בזו־אחר־זו, לא הרחק ממך, קצת שמאלה.

יום או יומיים לפני כן, מפי"ק של אחת הסוללות בגדוד חטף פגיעה ישירה, כשהיינו בכפר הסורי ג'בע, מתחת לתל שער. דקות אחדות לפני כן עוד ירינו לעבר הטנקים העיראקיים והירדניים שהתקרבו מדרום והפתיעו את צה"ל. הקת"ק, שהיה עם חבורה של מפקדים בכירים על פסגת התל, טיווח אותנו, והייתי מאוד גאה כשהוא דיווח בהתלהבות ברשת הקשר שהפגיעות שלנו בול במטרה, ושהוא רואה טנקי אויב עפים באוויר, מתהפכים. בכל זאת, 160 מ"מ זה 160 מ"מ, והפצצה שלנו כבדה וקטלנית. 

ואז החלו פגזים סוריים ליפול על פסגת התל והעלו עננים צהובים־שחורים, וחבורת הפיקוד התפזרה, ואש נ"ס מדויקת החלה ליפול בין הכלים שלנו, למטה בכפר. ירדנו לבונקר, שהיה צמוד לבית סורי. בעוד הפגזים נופלים למעלה, החזיק אחד הקצינים באותו מכשיר טרנזיסטור גדול. הפעם ניגנו שם את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. יותר משבוע מפתיחת המלחמה, ותחת אש נ"ס, התחלנו להתערב כמה זמן זה עוד יימשך. לא יודע איך ולמה, אבל אמרתי שם לאותו קצין כי המלחמה תימשך 17 יום, ואחר כך תהיה ודאי הארכה, וזה ייגמר בתוך 23 יום. ומי שיפסיד בהתערבות, סיכמנו, ישלם לשני בתקליט של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן.

המשכנו במלחמה, כשסביבנו הרבה מוות. גופות שלהם, גופות שלנו. יום אחר יום של ירי עליהם, וירי עלינו. יש רגעים שאני זוכר במלואם; חלק מהזיכרונות כבר היטשטשו. אני זוכר במעומעם שפגשנו אנשי גדוד אחר, דומה לנו אך מצויד בתותחי "פריסט" נושנים - תותח 105 מ"מ על תובה ישנה אפילו משל ה"שרמן" שלנו - והוא חטף וחטף, וסבל הרוגים ופצועים. ואנחנו התנדנדנו לנו במכמ"תים בין הפגזים, מעמדה לעמדה, מירי לדילוג, ועד לכפר ח'אדר, ליד גבעה צהובה, משם ירינו לילה שלם בסיוע לכיבוש החרמון, ולאחר מכן דילגנו במה שהתייצב כ"מובלעת הסורית", ועד מזרעת בית ג'אן הגענו, עם הנוף המדהים ועצי הצפצפה היפים שלאורך הוואדי, ואחת מסוללות הגדוד עלתה לצומת "זפת בטון" על החרמון.

ואז הגיעו החורף, והשלג, ומלחמת ההתשה הסורית. ותמיד, כשחטפנו אש נ"ס, אותי זה כבר לא הפחיד. כי אם יצאתי בשלום מהמיגים, אצא בשלום מכל מבחן אחר.

*   *   *

בחופשה הראשונה של 12 שעות מהמילואים, עם זיפי זקן של 17 יום ומדים מוכתמים בפיח ובשמן, סיפרתי לאשתי על אותו בוקר של תקיפת המיגים, ועל זה שאנחנו חייבים - חייבים - להבטיח את ההמשכיות. את הקיום. את החיים.

ארבעה חודשים רצופים שירתנו במילואים. ואז הפסקה של שישה שבועות, ועוד חודשיים. והקצין שאיתו התערבתי - אריאל רובינשטיין, כיום פרופסור וחתן פרס ישראל לכלכלה - הביא לביתי את התקליט ההוא, של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. הוא שמור אצלי עד היום.

אני מניח שלכל מי שיצא מהמלחמה ההיא היה את רגע המיגים שלו. 

ובחורף של 74' נולד בננו בכורנו, והוא מהילדים של החורף ההוא, שנת 73'. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו