כשמרגיזים את ה"בוס"

לפני שנים יזם רו"ח משה ליאון, חייל נאמן בצבאו של ח"כ אביגדור ליברמן, פגישה עם עיתונאי ותיק. הוא ביקש בעיקרון דבר אחד: לנסות לשכנע אותו שהחשדות נגדו בפרשת עמדי־נתניהו, שלא הניבה בסוף כתב אישום, אינם רציניים. שהכל נעשה מבחינתו בתום לב. שהוא לא מה שחושבים עליו.

הפגישה הדיסקרטית התקיימה בדירת חבר משותף ברמת חן ובמהלכה הוצע לליאון להתראיין, לדבר, למסור גירסה גלויה - להפריך את הפרסום עליו. הוא לא הרים את הכפפה. לא תודה, הוא השיב, רק זה חסר לי. אמר פעם, אמר פעמיים, הקפיד על אוף דה רקורד וגרם לכך שדבריו יישארו חסויים.

במילים אחרות: הוא ברח בדרכו מקו האש, הוריד פרופיל, לא הצליח להציג אפילו שפן אחד לרפואה. כלום, ממש כלום. הפגישה עם העיתונאי לא היטיבה איתו.

חלפו שנים, החבר ליאון קפץ כיתה, מילא תפקידים ציבוריים, בחש כאן ושם במעוזי השלטון ובקומבינות של מרכז הליכוד, ונחת ברכבת ישראל. נחת לא טוב, מתברר, התנהל לעיתים באופן תמוה, עזב בלי להטביע חותם. על הישגים מרשימים אין מה לדבר.

ליאון היה ונשאר עסקן פוליטי אפור, חבר של אנשים רעים, תפור למידותיהם של אביגדור ליברמן והעבריין אריה דרעי. הם היו ונשארו כוס התה שלו. 

ובכל זאת: מדוע שני הסרגלים האלה החליטו כי דווקא הוא, תושב גבעתיים עד לאחרונה, יוכל לסייע להם לכבוש את העירייה? מדוע הם משוכנעים שיעלה בידם להשתלט בעזרתו על אחד המוסדות הרגישים במדינה? 

שאלה טובה שאין לי עליה תשובה. בוודאי לא כאשר מדובר באדם חסר כריזמה, חסר יכולת רטורית, חסר רקורד מוצלח של עשייה. בוודאי לא כאשר ליאון מזוהה כמשרתם ועושה דברם של דרעי וליברמן. 

שאלה אחרת: מדוע בכלל מבקשים השניים לסלק מהעירייה ראש עיר מצליח, לפחות בהשוואה לשני קודמיו, שעומדים לדין בפרשת הולילנד? 

כאן כבר אפשר לנחש: הוא לא חייל שלהם; הוא לא מציף את העירייה באנשיהם; הוא דוחק החוצה בעלי זרוע ומפוקפקים שהתרגלו לחלוב את הקופה הציבורית; הוא משקיע בתרבות ובחינוך הרבה יותר מקודמיו.

ועוד: מה שקרה בפרשת הולילנד, בתקופה של אולמרט ולופוליאנסקי, לא יכול לקרות אצלו. הוא ניקה חלק מהאורווה.

יש סיבה נוספת: "הבוס", כפי שמכנים את ליברמן נושאי כליו ב"ישראל ביתנו", חפץ בבחירת יו"ר בית"ר ירושלים לשעבר, ולדימיר שקלאר, לתפקיד מנכ"ל החברה לפיתוח מזרח ירושלים. זה כנראה בנפשו. כשברקת התנגד למינוי הזה, בגין מגבלות החוק, סר לפתע חינו. הוא הפך לאויב. 

ברקת עצר את המכרז 

ההתחלה באותו מכרז, שליברמן מכחיש כל קשר אליו, לא בישרה על סופו. החברה לפיתוח מזרח ירושלים נזקקה למנכ"ל, שר התיירות סטס מסז'ניקוב וניר ברקת קבעו את הקריטריונים ואת דרישות הסף, מנכ"ל רשות החברות אישר אותם והרכבת יצאה לדרך.

מי אחד האנשים שטיפסו עליה והציג את מועמדותו? מיודענו ולדימיר שקלאר, איש אמונו לשעבר של גאידמק.

לקראת המכרז הזמין אליו ברקת את שקלאר לפגישת היכרות, בירך אותו על החלטתו להתמודד ואיחל לו הצלחה. אלא שיקיר ישראל ביתנו לא ענה על דרישות המכרז ואפילו לא עמד בדרישות הסף. בצר להם החליטו חברי הדירקטוריון למנות אותו כמנכ"ל בפועל, עד לקיום המכרז, ועשו זאת בתמיכת נציגי העירייה.

ההחלטה הזאת לא עברה בשלום ברשות החברות. נציגיה פסלו את שקלאר, אפילו כמינוי זמני, והציבו מחסום ברור. אנשי ישראל ביתנו נקלעו למצוקה, חיפשו פתרון יצירתי והציעו לשנות את דרישות המכרז. ברקת סירב. הוא הבין שמדובר בעצם בתפירת מכרז ועצר את המהלך.

מאז הוא הפך לאויבו של שר החוץ לשעבר. שלו ושל העבריין אריה דרעי שהצטרף אליו. שני החברים הטובים סימנו את ליאון כמועמד הראוי מטעמם לראשות העירייה, קראו לו לדגל והבטיחו לו את כתר מלך ירושלים. 

העובדה ששניהם נחלו מפלה קשה בבחירות האחרונות לכנסת, לא הפריעה להם לפזר את ההבטחה. הם שוב חיים כנראה בסרט.

גרסת הכזב והנסיעה לווינה

ביקשתי השבוע מח"כ ליברמן להידרש לטענות מטה ברקת בנוגע לשקלאר ולמכרז שלא התקיים. על חלק מהשאלות לא קיבלתי תשובה.

"מעולם לא פניתי אל ניר ברקת בקשר למינוי שקלאר לתפקיד כלשהו", כתב לי (נכון, אין טענה כזאת שהרי עסק בכך שר התיירות המציית להוראותיו), וממילא גם לא היתה לי מעורבות במינוי לתפקיד. לעומת זאת, לאחר בחירת שקלאר על ידי הדירקטוריון, הזמין אותו ניר ברקת לביתו ביום שישי לארוחת בוקר ובירך אותו במילים חמות. הוא אמר שהוא שמח על בחירתו ואין אדם מתאים ממנו לתפקיד".

אם זו לא הסיבה להסרת התמיכה בניר ברקת, שאלתי, מה כן גרם להתנגדות אליו?

גירסת ליברמן: "הסרנו את התמיכה בברקת לאחר שסירב לעזור לעולים מבוגרים במאבקם נגד סילוקם מהוסטל בפסגת זאב". סיבות נוספות על פי ליברמן: עליית מחירי הדיור והארנונה בעיר ושבירת שיא ההגירה השלילית מירושלים (מטה ברקת: "צר לנו שליברמן משקר ומסלף את העובדות").

התירוץ היותר מעניין של ליברמן לפסילת ברקת: בעיית החינוך בעיר. היא מטרידה אותו, לטענתו, כי ירושלים נמצאת לדבריו במקום ה־135 במדד החינוך. אפילו טייבה מקדימה אותה.

ליברמן, שהורשע בשעתו בהכאת ילד ובאיומים; שניסה לפני שנים להלך אימים על ניצב משה מזרחי; שסיכל חקיקה האוסרת מינוי של עבריינים לחברי הממשלה - מוטרד מבעיות החינוך בירושלים? אני קורא טוב את טענותיו? הגענו לזמנים טובים שהחבר של עבריינים ומבוקשים ומפוקפקים אחרים מציב את החינוך בראש סולם דאגותיו? 

שתי הערות נוספות בפרשה:

1. לנוכח החשש שמשה ליאון מגבעתיים לא ינצח בבחירות בירושלים, התחיל דרעי לסגת מהתמיכה המוצהרת בו. הוא מפחד כנראה שהמפלה תירשם על שמו. ליברמן מצידו מנסה לעמעם את החיבור שלו עם דרעי בפרשה. הוא מבין שזה עלול להרחיק מליאון בוחרים שפויים.

בראיון רדיו השבוע, טען ליברמן ברצינות: "אין תיאום ביני לבין דרעי לגבי עיריית ירושלים. לא דיברנו, לא תיאמנו". חבל שליברמן לא תיאם עם דרעי את התגובה הזאת כי רק לפני שבועיים, בראיון עם איילה חסון, תיאר דרעי את הקושי שהיה להם לגרור את ליאון לבחירות האלה.

2. חוסר התיאום הזה הוביל לכך שהשבוע, שוב במקרה, טסו השניים לעוד ביקור אצל המורה הרוחני שלהם בווינה, מרטין שלאף. הם תמיד אורחים רצויים אצלו. 

מה עם שקלאר, אתם שואלים? ואני משיב: במסגרת הכל במקרה הוא הוצב במקום השלישי ברשימה של משה ליאון. החברים דואגים לו.

[image gallery]

וסרמן מחכה למשטרה?

ביום ראשון השבוע, בישיבת ההנהלה המורחבת של הסתדרות המורים, ניתנה למזכ"ל יוסף וסרמן, כמו ליד ימינו, יוסף אפרת, הזדמנות מצוינת להגיב על הפרסומים המייחסים להם שחיתות אישית וציבורית. ניתנה להם הזדמנות למסור גירסה מסודרת ואמיתית על מה שאני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת בחרנו לפרסם עד עכשיו. 

וסרמן בחר לא לנצל את ההזדמנות הזאת. נימוקו:  ייתכן שיידרש למסור גירסה בפני גורמים מוסמכים ואינו יכול לדבר. הוא מוכן להסביר את מעשיו לחברים רק באופן אישי.

"היות שאולי אולי יבוא עכשיו גוף מוסמך לחקירה במדינת ישראל", אמר, "אני לא אתייחס עכשיו לדברים. אני רק אומר דבר אחד: יש לי תשובות מטוב עד טוב מאוד על כל אחת מההאשמות... חלק מהתשובות הן טובות, חלק טובות מאוד..."

וסרמן יודע משהו שאנחנו, כלומר הציבור הרחב, לא יודעים? עומדים לחקור אותו?  

אם לא, מדוע הוא עצבני כל כך, לא ממוקד, חסר סבלנות לאנשים? אם המעשים שיוחסו לו כאן לא היו ולא נבראו, מדוע בילה באחרונה שעות רבות בהכנת קו הגנה להפרכת החשדות?

שתיקת יוסי אפרת 

אנשים חדי אוזן וחדי עין שמו לב באותה ישיבת הנהלה לדבר נוסף: וסרמן ניסה לבדל את עצמו מחברו הוותיק, יוסי אפרת. אפרת (זה שאילץ סוכנת נסיעות לשעבר להעניק לו כ־100 אלף שקלים מרווחי העבודות שהוא סיפק לה...), זה לא אני, הוא כאילו רמז, יוסי הוא סיפור אחר. 

"יושב כאן יוסי אפרת, ואם הוא רוצה לומר משהו על העניינים האישיים שלו, זה עניינו. ירצה לומר, יאמר. לא ירצה, לא יאמר. אני אומר דברים שקשורים בי..."

אפרת ישב ושתק. הגה לא הוציא מפיו בפרשה. עכשיו התפנה וסרמן להסתער עלי ועל כתבת המוסף הכלכלי "דה־מרקר", טלי חרותי־סובר (שפירסמה סידרת כתבות על המתרחש בארגון) כשהוא לא בוחל במילים. 

הוא ירה חץ ועוד חץ ועוד אחד, טען ברצינות שיש קרטל בין העיתונים, הפגין שרירים. "יש כמה אנשים שחושבים בצורה הכי שטותית שבעולם שאם שני עיתונים התלבשו עלי ועשו קרטל, אז אני נחלש ואני נבהל... לא נבהל ולא נחלש בכלל. אני לא בורח מזה". 

לא בורח? הוא ברח ועוד איך מהעובדות הקשות, מהחשדות החמורים לפלילים, מהאופן ומהצורה שבה קנה לעצמו שקט וביטחון. הוא ברח מהעובדה החד־משמעית שהוא אירגן לעצמו טיסות במחלקת עסקים (בחשבון גס הנאתו הפרטית עלתה למורים כ־100 אלף שקלים!); הוא ברח מהמתנות שחילק למקורבים באמצעות טיסות חינם לחו"ל, לרבות לעוזרת שלו לקשרים בינלאומיים, יפה פולגר. גם היא השתתפה בחגיגה בארץ ובחו"ל.

"אתם יודעים למה היא צורפה למשלחות האלה לחו"ל?" שאל באירוניה אחד הפעילים הוותיקים, ומיהר להשיב בעצמו: כדי שהיא לא תפתח את הפה. כדי שלא תדבר נגדו. יש ביניהם מאזן אימה: הוא פוחד ממנה והיא ממנו.

ביקשתי דוגמה והוא סיפק לי אותה: "בחקירת וסרמן לפני כמה שנים הזמינה המשטרה את פולגר למסירת עדות. ככל שאני יודע היא נחקרה אז כעדה, לא כחשודה, וכאשר שבה למשרדה, הוזמנה לשיחה עם וסרמן. הוא שאל אותה מה היה בחקירה ומה שאלו אותה, והיא השיבה לו בתמצית".

- היא דיווחה למשטרה על שיבוש החקירה?

"לא, היא שמרה לו אמונים. אבל הסיפור הסתובב בבניין, כמו סיפורים רגישים אחרים, ונחרת בזיכרון. במושגים של הסתדרות המורים, לדבר בבית מותר, אבל בחוץ אסור. משטרה היא מחוץ לתחום". 

שאלתי את הפעיל הוותיק איך הוא מסכם את ישיבת ההנהלה, והוא השיב: "וסרמן במצב לא פשוט. לראשונה מזה זמן נפער סדק ממשי בקבוצה המקיפה אותו. שלושה אנשים מרכזיים - סגניתו יפה בן דוד, מזכיר הסניף הגדול של רחובות, גבי שמעון, ומזכיר סניף קריית שמונה, יוסי קורן - הצביעו נגד אישור ההסכם עם משרד החינוך. פתאום בהנהלת הקרמלין יש בקיעים".

היהלום של וסרמן 

בין הכנה לחקירה אפשרית, לשיטתו, לבין הוצאת קיטור על מבקריו בתקשורת; בין מו"מ כושל עם משרד החינוך, שלא הניב הישגים מהותיים למורים (ובכל זאת הוצג על ידו כהישג...) - טרוד באחרונה מזכ"ל המורים בארגון כנס חינוך בינלאומי. בימים שבהם נחשף וסרמן בקלונו הוא זקוק לאירוע כזה, והוא מוכן להשקיע בו הרבה כסף.

כמה בדיוק? זה אחד הסודות השמורים בארגון. אחד מנותני השירותים אמר לי השבוע: בעל הבית השתגע. אם מישהו לא יעצור אותו, יישפך כאן הרבה כסף. מיליון, מיליון וחצי, אולי אפילו יותר. לנו אישית זה טוב, אבל ציבורית זה רע. ואני עוד לא מדבר איתך על מספר האנשים שישתתפו בכנס.

- כמה?

"עשרות אורחים מחו"ל וכמה מאות מורים, במקרה הטוב. אין שום יחס בין ההוצאה הצפויה למספרים האלה".

- מי אמור לארגן את הכנס הזה לרגל יום ההולדת ה־110 של הסתדרות המורים? 

פורץ בצחוק: "חברה יוקרתית. זו שאנשיה אירגנו את חגיגות יום ההולדת ה־90 של שמעון פרס".

העיניים נשואות לגרמן (ב')

בשבוע שעבר סיפרנו כאן על המרכז הגריאטרי בראשון לציון שהממשלה מבקשת להפריט לטובת אילי נדל"ן. העשירים כרגיל חשובים יותר לממשלת נתניהו־לפיד מקשישים ניצולי שואה. 

באותו שבוע נרתם לנושא גם נתן זהבי ואירח בתוכנית הרדיו שלו את נציג המשפחות של המטופלים, יוסף מזוז. מי שהאזין לדברים, שכתובתם הישירה היא שרת הבריאות, יעל גרמן, שאל בוודאי למה האטימות הזאת.

למה לסגור מוסד מפואר, שהוקם בשנת 1956 בידי הג'וינט, נתרם לעיריית ראשון לציון, ומאז 1976 מופעל בידי משרד הבריאות כשלרשותו עומד כיום צוות עובדים מיומן? למה להרוס את שרידי מדינת הרווחה? 

למה להפסיק לקלוט קשישים בבתים החד־קומתיים, שחלק מהם עומדים סגורים כאילו מאות ואלפי קשישים, שבהם ניצולי שואה, אינם זקוקים להם? 

יום גמ"ח לבנקאים

אני מכריז פה על יום גמ"ח לטובת בכירי הבנקים בישראל המנוצלים, הדפוקים, המקופחים, שאינם מקבלים תמורה הולמת עבור עבודתם. שאינם מצליחים לסיים את החודש ודורשים עוד ועוד בונוסים שמנים. אני קורא לציבור הרחמן לאסוף למענם כספים כי המסכנים שרויים במצוקה נוראה. 

הם צודקים: איך אפשר להסתדר עם 3 מיליון שקלים בלבד בשנה, שכרו של יו"ר לאומי דוד ברודט? איך יכולה המנכ"לית, רקפת רוסק־עמינח, להסתדר עם שכר של 5 מיליון שקלים בשנה (שכר סביר וצנוע לדבריה)?

איך יכולים להחזיק מעמד מנכ"ל לאומי משכנתאות, יהושע בורשטיין, עם 6.5 מיליון שקלים, וראש החטיבה הבנקאית, ברוך לדרמן, עם 7 מיליון? איך יכול מנכ"ל בנק הפועלים, ציון קינן, להחזיק מעמד עם קרוב ל־8 מיליון שקלים בשנה?

הוא והם אינם יכולים. קשה להם. לכן הם אינם מבינים מדוע אפילו יאיר לפיד, בשר מבשרם, והמפקח על הבנקים דודו זקן, יצאו מהכלים ומנסים לעצור את חגיגת השחיתות. 

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין 

motig@israelhayom.co.iluzid@israelhayom.co.ilmichals@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו