"ושוב ושוב הטנקים הרועמים"

15 דקות לאחר שצילם את הפורטרט העצמי שלו, נהרג סרן דוד (דודו) בלט ז"ל מפגיעה ישירה בטנק שלו, סמוך לציר הג'ידי בסיני. את הסיפור מסרה משפחתו.

באוקטובר 1973 אמור היה סרן דוד (דודו) בלט להתחיל את לימודיו בטכניון בחיפה. רק חודש וחצי לפני כן, באוגוסט 1973, נשא לאישה את חברתו לספסל הלימודים בבית הספר התיכון, ויחד נסעו לטייל באירופה. 

בערב יום הכיפורים תשל"ד (5.10.1973) חזר דודו מחו"ל ולמחרת היום כבר נקרא להתייצב ביחידתו. בשל הלחץ הגדול בחזית המצרית בתחילת המלחמה, הופנה גדודו של דודו (גדוד 183 בחטיבה 164) לקרבות הבלימה בסיני - ולא לרמת הגולן כפי שתוכנן לפני המלחמה.

ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), בעת ניסיון התקפה בדרום פתחת ציר הג'ידי, נפגע הטנק של דודו פגיעה ישירה מטיל נ"ט, ודודו נהרג במקום. לאחר נופלו נמצאה מצלמתו בטנק. הסרט נשלח לפיתוח והתמונות האחרונות שצילם מעידות כאלף עדים על הקרבות הכבדים. 

בין התמונות – גם התמונה המצמררת הזאת, צילום עצמי שביצע בשעה האחרונה לחייו, ולפי זווית התאורה הוערך כי בוצעה 15 דקות בלבד לפני שנהרג. מהתבוננות בה  ניתן לחוש את שעבר עליו. הצילום הקודר עומד בסתירה מובהקת לאופטימיות שאפיינה אותו כל חייו. 

דוד (דודו), נולד ביום י"א באייר תשי"א (17.5.1951) ברמת גן. הוא למד בבית הספר "המתמיד" בעיר ואחר כך המשיך את לימודיו בפנימייה הצבאית שליד הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, במגמה הביולוגית. דודו היה חובב דיג ושחייה,  אהב לערוך טיולים והיה לו אוסף של פרפרים. הוא ניחן בשפע של הומור, אהב מעשי קונדס והיה עליז ואופטימי; יחד עם זאת היה רציני ושקול , מחונן  ותמיד היה בין המצטיינים. כבר בגיל צעיר היה בעל תפיסה חדה, יוזמה רבה וכישרון יוצא דופן לאלתורים. 

דודו גויס לצה"ל בראשית אוקטובר 1969, לחיל השריון. את הקורסים סיים תמיד בהצטיינות, כולל קורס קציני השריון ביוני 1971. בעלון הקורס כתב רשימה מרגשת על הטנקים ועל הבחורים המפעילים אותם, ועליו נכתב בין היתר, ש"עם אלתורים וכשרון כמו שלו בכלל לא צריך מנועים לטנקים"..... 

במהלך שירותו שימש בין היתר כמדריך על טנקי "פטון" בקורס קציני שריון בבית הספר לשריון. מפקדיו ציינו אותו כקצין יעיל והגון, המשמש דוגמה אישית בהתנהגותו, והעריכוהו כקצין מעולה בכל התחומים. אחר כך שירת בחטיבה 188 ברמת הגולן, בתפקיד קצין מבצעים. בתפקיד זה זכו הוא והצוות שבפיקודו לשבח מאת מפקד החטיבה "על תותחנות מעולה ודבקות במטרה", כשביום 21 בנובמבר 1972, פגעו בשני טנקים של האויב והשמידום, במהלך תקרית אש. בחוות הדעת עליו ציין מפקדו, סא"ל (לימים אלוף) יוסי בן חנן, כי הוא מעריכו כקצין מוכשר, יעיל ומסור, בעל יכולת קרבית מעולה, אמיץ וישר, ונמנה עם הטובים ביותר בצה"ל בדרגתו. 

במאי 1973 הוצב לשירות מילואים כמפקד פלוגת טנקים בגדוד צנטוריונים. דודו ביטא את מחשבותיו על תפקידו בצבא במספר שורות שהקדיש "לאלו היודעים בלי הנד עפעף את מקומם במפה ואת עצמם אינם יודעים". בין השאר כתב: "אני זוכר את האימונים לכל אורך הדרך, את המנועים הרועמים, את הטנקים הדוהרים ואת הרגשת העוצמה שהעניקו לי כלים עצומי כוח אלו, קולו הבטוח של מכשיר הקשר המגשר מרחקים והנותן לך משנה עוצמה וכוח, ושוב ושוב הטנקים הרועמים... לנו, ולכל מי שרץ אתנו לכל אורך הדרך, נראים הדברים כה פשוטים, כה רגילים, כאילו עם ישראל נוסע בצנטוריונים מאז יציאת מצרים. אנו המושכים את העגלה במעלה הגבעה לא רואים את גדולת הרגעים, את יפי האבק בהיתמרו אחרי הכלים לעת ערב עם דמדומים, את חמדת הצעירים הזקופים בצריחונים, מנופפים בדגלים, שטופי זיעה, חנוקים בתוך האוברולים המאובקים, מעודדים את המנועים המתאמצים במעלה ההר, בקריאות מהלב....".

בתו, שנולדה אחרי שנפל, נקראה על שמו - דודי. 

* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו