"אני זוכר את שריקות הפגזים והדי נפילתם"

רק עכשיו, לראשונה בחיי, לאחר כמעט ארבעים שנה אני מצליח לאסוף את עצמי ולספר מעט על מה שעבר עלינו.

לעובדה שהייתי נער עול ימים (שמונה עשרה וחצי) ולזמן שחלף מאז יש בהם אולי לגרום לאי דיוקים של מקומות ותאריכים אך אין בהם כדי להקהות את התחושות העזות המציפות אותי מאז ועד היום, ואין בהם כדי לרפא את הפצע הענק השותת בקרבי ומסרב להגליד.

במלחמה ההיא הייתי כוון בגדוד 55 בתותח מתנייע "רומח" (107M;175מ"מ). הגדוד שלנו הגיע לרמת הגולן כחודשיים לפני המלחמה, לאחר שהייה ממושכת בסיני.    עד היום מהדהדים באוזניי מילותיו של אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, בביקורו אצלנו שבועות ספורים לפני המלחמה באמרו: "בקרוב תפרוץ מלחמה".

במכתב להוריי חזרתי על דברי האלוף, וכמה חודשים מתום המלחמה הראה לי אבי את מכתבי זה ש"טופל" על ידי הצנזורה ונגזרה ממנו המילה "מלחמה" (המכתב עדיין אצלי). אם האלוף חופי דיבר בביטחון כה רב על פרוץ המלחמה ואם חיילים פשוטים כמוני לא הופתעו – אז איך ההנהגה הופתעה??

בשעות הצהרים של השישה באוקטובר הומטרה על הסוללה שלנו אש תופת. אני זוכר את שריקות הפגזים והדי נפילתם, אני זוכר רגבי עפר שחור וסלעים מתעופפים, אני זוכר את העשן הסמיך שחג סביבנו ואת ריח אבק השריפה – ריח שילווה אותי עוד זמן רב. התומ"ת שלנו היה נטוע עמוק באדמת הטרשים באמצעות המעדר שלו ואילו הקנה הארוך (14 מטר) לא היה קשור בשרשרת – מה שמנע מאיתנו לנוע באופן מיידי. לנוע אמרתי? "לשפר עמדות לאחור", כלומר "לדלג" דרומה. קרי: לסגת (נכון יותר,לברוח).

הנסיעה דרומה, בכלים הכבדים על השרשראות על כבישים ושבילים צרים ופקוקים נראתה לי כמו נצח ולוותה כל העת בניסיון של מטוסים סוריים לטווח אותנו. חייל פשוט כמוני, בסך הכול שמונה חודשים בצבא – נקלע לסיטואציה הלקוחה ממערבונים – ואכן חשתי שאני חי בסרט. רגע ההתפכחות והחזרה למציאות התרחש כאשר המסו"ל שהערצתי, סגן אורן פז ז"ל סיפר לנו שהמג"ד, שרגא בן צבי אמר לו שיש כוונה לפוצץ את גשר בנות יעקב ואת גשר אריק. רק אז הבנתי שלא מדובר בסתם מלחמה אלא במלחמת קיום של ממש.

הסוללה שלנו הגיעה סמוך לגדות ומשם ירינו לכיוון רמת הגולן ובהדרגה עלינו צפונה. היום בו נהרג מפקד הסוללה סגן אורן פז ז"ל (למיטב זכרוני זה היה בחאן ארנבה), עבורי הוא יום ארור וטראומטי המלווה אותי עד היום. מידי פעם אני רואה בעיני רוחי את עיני התכלת של ירון ושומע את הדיבור השקט והרך שלו.              

המשכנו תחת פיקודו של יוסי סייג, שלקח פיקוד בצורה מרשימה והשרה עלינו ביטחון. זכורה לי התנהגות הרואית של חייל בשם גיספאן שקפץ לתוך תומ"ת שנפגע פגיעה ישירה והחל לבעור. החייל הרחיק את התומ"ת מקבוצת החיילים ותוך כדי הנסיעה כיבה את האש בעזרת מעיל שהיה ברשותו. בכך הציל חיילים רבים. למיטב זכרוני גיספאן לא היה מצוות כלוחם אלא כטבח או שקמיסט.

לאחר מספר ימים של ירי מאסיבי והמשך התקדמות צפונה, הודיעו לנו שהצוות שלנו הצליח לפגוע בפאתי דמשק המרוחקת שלושים וחמישה קילומטר, חשנו גאווה עצומה! ומשם לסיני: לא נראה לי שהרבה חיילים היו "בני מזל" ונלחמו באותה מלחמה בשתי החזיתות. אנחנו  לגלגנו על גורלנו וקראנו לעצמנו חיילי "סינרמה" (מלשון סיני-רמה), חיילים ששרתו גם בסיני וגם ברמה.

לאחר תשעה ימים ברמת הגולן, העבירו אותנו אחר כבוד לסיני והפעם עם תותחי "קרדום" 203 מ"מ (נאמר לנו שאזלה התחמושת ל"רומח"). ברמת הגולן כבר למדנו להכיר את שריקת אלפי פגזים שירינו ("יציאות") כמו גם את הנפילות שהיו בקרבתנו והצלחנו להבחין בין קולות של קטיושות, מטוסים וכלים אחרים.

בדיונות האין סופיות של מרחבי סיני היו רעשים אחרים, שונים מהותית למה שכבר הורגלנו. כנראה שהפגזים והפצצות שפגעו בסלעי הטרשים ואבני הבזלת השחורה של רמת הגולן ניתצו חזרה לאוויר והפכו לרסיסים גדולים ומאיימים, ואילו בסיני נראה כאילו שהפגזים לא ממש מתנפצים לרסיסים, אלא "מתחפרים" בדיונות הענק תוך "יצירת" ענני חול אימתניים. גם רעמי התותחים שלנו, בעלי הקנה הרחב במיוחד, "לבשו" ארשת קולית אחרת: היה להם מעין צליל עמום-מתכתי שונה-משהו.  

בנוסף לכלים החדשים חברו לצוות שלנו חיילים חדשים שהחליפו חיילים שנפגעו. כל אלה יצרו "שאון מלחמה" חדש ונתנו מעין הרגשה שמדובר במלחמה אחרת. זו פעם ראשונה שהצוות הסיר נעליים לכמה דקות והתקלח ("מקלחת" = שתי דקות של שפריץ מים מצינור לכמה חיילים בו זמנית), ופעם ראשונה שהורי שמעו את קולי ולו רק למשך דקה. לא היה לנו זמן רב לתהות על טיבם של התומתי"ם החדשים או להכיר את החברים החדשים שהצטרפו אלינו, שהרי כבר בהתחלה קיבלנו הלם ראשוני בדמות שרידים מפויחים של סוללת תותחים שנפגעו ממפציצים עיראקיים (כך סיפרו), ולצידם מוטלים גופות חיילים שלנו שחלקם מכוסים בשמיכות ונעליים בצבצו מבעדן.

"באתם להחליף את הסוללה שנכחדה" – כך נאמר בתדריך המזורז. בהמשך הספקנו "לבקר" בציר טאסה-עיסמאיליה, לעבור דרך "החווה הסינית" ולבסוף לחצות את התעלה ולהגיע עד לפאיד שבאפריקה. מה שאני הכי זוכר מחצי האי סיני זה את מרחבי החול הבלתי נגמרים ועליהם המוני שרידים מפויחים של טנקים, לצדם של שיירות בלתי נגמרות של טנקים וכלי רכבים מסוגים שונים, כולם תקועים בפקק ענק.

רעש בלתי פוסק של מטוסים, קולות נפץ שלנו ושלהם וברקע נבלעים קולות חיילים. לעיתים מפאת ההמולה הרבה נאלצנו לשוחח עם נהג התומ"ת שלנו באמצעות מכה קלה עם לום, על הקסדה שחבש. בדרך כלל יש הבדל עצום בין חייל פשוט כמוני, שניזון מאינפורמציה של דרגים נמוכים יחסית, לבין מפקד גדוד בכל הקשור למה שקורה עכשיו בשטח ומה שמתוכנן להיעשות; ימים רבים הלכתי בתחושה שגם מפקדיי היו  אובדי עצות בדיוק כמוני. למרות זאת, בפרספקטיבה של הזמן, אני חושב שהמפקדים שלנו התנהגו למופת, שיתפו אותנו במירב המידע שהצליחו לאסוף ותמיד דאגו להקנות לנו "גאוות יחידה".

זכורה לי יוזמה ברוכה של אחד המפקדים שלנו שאסף כמה חיילים מצוותים שונים והסיע אותנו ברכב משוריין למרחק של 10-15 ק"מ מערבה, כדי שנחזה במו עינינו בכלים המצרים שנפגעו מאש תותחינו יומיים קודם לכן. הוא הראה לנו שרידים של פגזים שלנו בינות לרכבי האויב המפויחים, בחלקם אף נותר כיתוב שעל הפגזים וחומר צהוב שנשפך. אני זוכר לטובה את חיילי החימוש שהיו צמודים אלינו וכל פעם הייתי נפעם מחדש לגלות כיצד התגברו על תקלה שהייתה בצידוד הקנה או בפריסת זחל (נפילת שרשרת) או באלתור של הורדת מעדר שנתקע.  

לאחר יותר מחודש מסיום המלחמה הגעתי לחופשה בת יומיים לבית הורי. אני זוכר שהייתי בשוק מוחלט כאשר הלכתי עם אבי למרכז העיר ולא הבחנתי בשום שינוי – אנשים המשיכו ללכת לקניות והחיים נמשכו כרגיל – עולם כמנהגו נוהג.  

שנים רבות לא יכולתי לדבר על המלחמה ההיא ועל הצלקות שהותירה בי. גם היום אין בי האומץ לדבר ולספר על מראותיה. אומרים שלספר ו"להוציא מהלב" זו התרפיה הטובה ביותר – אך עדיין לא אזרתי עוז להזכיר שמות של חיילים שלחמו לצדי ונפלו או נפצעו, או לדבר על מעשים שעשינו וחוויות שחווינו במהלך המלחמה.

ניסיתי בסיפורי האישי לא להרבות בפרטים שילאו את הקורא ולא להיכנס למקומות שבהם הגבול בין המציאות לזיכרון היטשטש ברבות השנים; לא סיפרתי למשל על השבוי הסורי שתפסנו ברמת הגולן ולא ידענו מה לעשות איתו או על שהבערנו שדה קוצים בגלל שהכנסנו בטעות חומר נפץ הודף ללא פגז; לא תיארתי את הלינה בשוחות החול בסיני שקרסו כל פעם מחדש או את העייפות לאחר לילות רבים ללא שינה שגרמה לנו להירדם לדקות ספורות גם בעת שהתותחים רעמו; ויתרתי על תיאור של רגעי ייאוש והרגשת שבר כמו למשל בהיוודע לנו על מותו של האלוף אלברט מנדלר או בהיוודע לנו על חבר שנפל מצוות אחר.

* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.   

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו