הון-שלטון-חלל חיצון

זה אמנם לקח יותר משלושה חודשים, ואמנם ידענו לא מעט אכזבות בדרך, אבל הוליווד סוף סוף הצליחה להנפיק את יצירת המופת הראשונה של קיץ 2013. "אליסיום", סרטו השני של הבמאי הדרום־אפריקני הצעיר ניל בלומקאמפ, הוא כל מה שאפשר לבקש מסרט אקשן עתידני, ויותר מכך. הוא נראה מעולה, הסיפור שלו פשוט אך יעיל בטירוף, הקצב שלו מסחרר, הדמויות שלו נחרתות בזיכרון (אחת מהן אף ראויה למקום בפנתיאון), וסצנות האקשן שלו חכמות, מפתיעות ומאוד מלהיבות. זהו סרט הקיץ הראשון של העונה שמספק את הסחורה על אמת - בלי הנחות ובלי תירוצים (ע"ע "פסיפיק רים"). ובניגוד לכל אלה שקדמו לו, גם נראה שיהיו לו חיי מדף ארוכים. 

בלומקאמפ, שפרץ אל הסצנה בסערה עם "מחוז 9" - סרט חייזרים דל תקציב שהתברך במקוריות, בביצים ובאמירה נוקבת - מוכיח בסרטו השני שממש לא היה מדובר בפוקס. כאן, עם תקציב גדול בהרבה, ועם כמה וכמה כוכבים מהשורה הראשונה, הוא מגיש תצוגת תכלית מרשימה ומאוד מהנה ששואבת השראה מקלאסיקות ז'אנריות רבות. אך למרות שאלמנטים מסוימים מהסרט ממהרים להקפיץ לראש את "בלייד ראנר", את "מקס הזועם", את "הילדים של מחר" ואת "התחלה", יותר מכל, "אליסיום" חייב את המצוינות המרעננת שלו ליצירות המד"ב האלימות ונטולות הרסן של פול ורהובן, הבמאי ההולנדי המופרע והאגדי שחתום על סרטים דוגמת "רובוקופ", "זיכרון גורלי" ו"גברים בחלל". אולי זה משהו בחוסר הנכונות של בלומקאמפ להתרכך ולהתפשר. 

אולי זה קשור ליכולת שלו ללכת את המרחק הנוסף על מנת לקחת רגע מוכר ולהפוך אותו למיוחד ולבלתי נשכח. אולי זה הצורך שלו לעשות סרט שהוא עצמו היה נהנה לצפות בו. ואולי זה פשוט כל הדברים האלה גם יחד. מה שזה לא יהיה, בהתאם לגישת ה"לא לוקחים שבויים" שהנחתה את ורהובן בעבר, גם העולם הדיסטופי הצפוף והעשיר בפרטים של בלומקאמפ סוחף את הצופים אל תוכו מהרגע הראשון. הרעים ממש רעים, האלימות ממש אלימה, והאלמנטים האלגוריים־סאטיריים מבצבצים כל העת מתחת לפני השטח (ולפעמים גם מכים בפני הצופים, בחוסר עדינות משעשעת). 

סיפורנו מתרחש בלוס אנג'לס, בעוד כמאה ומשהו שנים, ובמרכזו ניצב מקס (מאט דיימון) - עבריין לשעבר שעושה כמיטב יכולתו לקושש פרנסה כעובד בפס ייצור של מפעל ענק לרובוטים. העולם, כך מתברר, סובל מעוני קיצוני, מזיהום אוויר קטלני ומצפיפות אוכלוסין מטורפת. ובשעה שחסרי האמצעים רבים ביניהם על הפירורים, עשירי העולם הקימו לעצמם את אליסיום - מושבת חלל מפוארת ואקסקלוסיבית הממוקמת במרחק 19 דקות טיסה מכדור הארץ. הכניסה לעניים אסורה בהחלט. והחוק נאכף בקפדנות יתרה בידי מזכירת ההגנה חסרת הרחמים (ג'ודי פוסטר). לאחר שתאונת עבודה מצערת מותירה את מקס על סף מוות, גיבורנו מחליט לעשות את דרכו לאליסיום, ויהי מה. שם יוכל לעשות שימוש בפלאי הרפואה העתידנית - הזמינים עבור העשירים בלבד - ולבטל את כיליונו המתקרב. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה לא יהיה פשוט. 

רעה פוסטר, רעה

הסיפור של "אליסיום" נעזר בלא מעט צירופי מקרים כדי לאפשר את המהלכים הבסיסיים שמניעים אותו קדימה. אבל זה לא מפריע. להפך. במקום לבאס או לתת תחושה של עצלות, המהלכים התסריטאיים האלה - שמפגישים באופן אגבי למדי בין חופן דמויות לא קשורות, ומעניקים להן את הכוח ואת היכולת לקבוע את עתידה של האנושות - 

מצליחים שוב ושוב להעלות חיוך על השפתיים. כי בלומקאמפ נעזר בהם כדי לייצר סיטואציות קלאסיות שכוחן עמד היטב במבחן הזמן. ותחת פיקודו הבוטח ורב ההשראה, כל סיטואציה כזאת מניבה את מירב ההנאה והסיפוק. 

בגזרת המשחק, דיימון לגמרי מספק את הסחורה עם הופעה נוספת מהסוג שהוא כה מצטיין בו. במובנים רבים, הדמות שלו כאן היא מעין וריאציה עתידנית לדמות של ג'ייסון בורן, ודיימון מביא לשולחן את האינטנסיביות, את הנשמה ואת הריבועים בבטן הדרושים על מנת להפוך את מקס לגיבור סימפטי ונחוש. מנגד, פוסטר, שמדגמנת קרירות של מקפיא תעשייתי, פשוט מצוינת בתור הרעה הראשית. ואילו שרלטו קופליי, שכיכב גם ב"מחוז 9", מגיש הופעה אדירה בתור קרוגר - הפסיכופט חסר הרחמים שמבצע עבורה את העבודה השחורה. קופליי מצליח להיות מפחיד ומצחיק בו בזמן, והעובדה שהוא כל כך לא צפוי הופכת כל סצנה איתו לחגיגה מסוכנת שסופה אינו ידוע. כבר מזמן לא פגשנו בנבל כה מנוול. מלבדם, גם שחקני המשנה - וויליאם פיכטנר, בתור הבוס של מקס; דייגו לונה, בתור חברו הטוב; אליס בראגה, בתור אהובת הילדות שלו; ווגנר מורה, בתור גנגסטר מקושר שמסייע לו להגיע לאליסיום - עושים כולם עבודה מהימנה ומקבלים שלל הזדמנויות להותיר חותם על ההתרחשויות. 

אבל בסופו של דבר, "אליסיום" הוא לחלוטין השואו של בלומקאמפ. מקטן עד גדול עד ענק, כל פריים של הסרט, כל פרט שלו, מכיל את טביעת האצבע של היוצר הסופר־מוכשר הזה. האפקטים המושקעים מתמזגים באופן מושלם עם הלייב־אקשן, ובניגוד ל־99 אחוזים מהבלוקבאסטרים שמופקים בעת הנוכחית, הם נראים פוטו־ריאליסטיים לחלוטין. אם לא די בכך, הסרט גדוש בצעצועים מדליקים, ברעיונות מגניבים, בפינוקים בסגנון "מיצמצת, פיספסת", ובשוטים נהדרים שמקנים לעולם שנברא על המסך את התחושה האורגנית והמחוספסת שכה נדיר למצוא בימינו. כלי הנשק, הרובוטים, החלליות, הטכנולוגיה, חליפות הלחימה, הבגדים ופריטי האופנה - כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתהדרים ביצירתיות עיצובית שתענג את מעריצי הז'אנר. והכל משתלב יחד באופן מעורר השתאות כדי ליצור יקום קולנועי משכנע ולא מזמין שתענוג להיבלע אל תוכו למשך שעתיים.

גורם נוסף שהופך את סרטו של בלומקאמפ לכה חריג בנוף הנוכחי הוא ההתעקשות שלו להכיל אמירה אקטואלית. שכן, מאחורי כל המרדפים, האפקטים והמאבקים האכזריים שניטשים בין העניים לעשירים מסתתרת יצירה סוציאליסטית למהדרין שתומכת ללא סייג בהענקת ביטוח בריאות חינם לכל אזרחי העולם. מצד אחד, בהחלט ניתן לטעון שהאמירה הזאת מועברת לקהל בבוטות ובפשטנות מסוימת. מצד שני, אפשר גם פשוט לזרום עם בלומקאמפ ולזכור כל העת שעשייה בתקציב שכזה תמיד מלווה בפשרות בלתי נמנעות. מה שכן, הפנייה למיינסטרים לא באה על חשבון התוכן או על חשבון הצורה, ולא פוגעת לרגע ברוח החתרנית ונטולת החנופה שנושבת במפרשיה של היצירה. לראיה, "אליסיום" הוא לא רק הסרט הטוב ביותר של הקיץ המעפן והמתיש הזה; הוא גם אחד מהסרטים הטובים של השנה.

"אליסיום" ("Elysium"), כתב וביים: ניל בלומקאמפ. ארה"ב 2013   *   *   *   *   *

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו