עבור רבים מאיתנו גוש קטיף הוא היסטוריה שרק הולכת ומתרחקת. אנחנו זוכרים את מאבק התושבים ואת העימותים עם החיילים בשעת הפינוי, וחלוקים בשאלה כיצד יש להגדיר את אותו מהלך - פינוי או גירוש, אבל שמונה שנים אחרי הכל כבר מטושטש, ונותר בגדר סמל. בשטח אלפים עוד חווים על בשרם את היציאה מחבל הארץ היפה הזה. רבים תקועים עדיין בקרוואנים, בתנאים לא תנאים, וחשים חוסר יציבות והיעדר שקט. מנגד, יש גם את מי שהצליחו להסתדר, כשהתיישבו מחדש, במקרה שלנו במועצת נחל שורק.
"השבוע פגשתי בחבר מאחד מיישובי גוש קטיף שאמר לי 'אני מקנא בכם. אתם בני המזל'", אומר לי ארי בן כנען, האחראי למגורשים (מילה פופולרית מאוד בקרב המפונים) מגוש קטיף ותושב גני טל (2), יישוב שהוא העתק כמעט מדויק של היישוב שהיה בגוש החרב. "פה הכי טוב למגורשים כמונו", הוא ממשיך, "אבל עדיין יש לנו בני משפחה וחברים שתקועים ביישובי מעבר. אני רואה את המבט הכואב שלהם ונקרע. אין יום שאני לא חושב על האחים שלי, שלא הצליחו להקים בית. להם לא היה קשר ישיר עם ראש מועצה שהוא בולדוזר, ושזמין גם באמצע הלילה".
בסיור ביישובי נחל שורק (שבעה בסך הכל), שקלטו 400 משפחות מהגוש לשעבר - גני טל, יד בנימין ונצר חזני - אפשר להבין למה התכוון ארי שהזכיר גם מושגים כגון "מרגישים בבית" ו"ערבות הדדית". הסיבה המרכזית לכך היא אלי אסקוזידו, ראש המועצה (ובולדוזר), שמסביר מדוע התושבים שלו מרוצים, בניגוד למפונים אחרים: "מי ששמע להוראות הרבנים והמנהיגים - נדפק. הוא קיבל הרבה פחות. יישובי המפונים פה קיבלו הכי הרבה, משום שהיו אקטיביים ולקחו את גורלם בידיהם. הם לא חיכו לניסים. הם דאגו לעצמם לפני הפינוי".
אסקוזידו יודע שהמפונים לא דאגו רק לעצמם, אלא גם למועצה האזורית שהוא עומד בראשה. איתם המועצה התפתחה וצמחה מ־2,000 ל־9,000 תושבים, בין השאר גם בזכות משפחות נוספות שהחליטו להצטרף ולקבוע ביתן במקום. שוק הנדל"ן במקום זינק אף הוא, כך שבתוך שבע שנים האמיר מחירו של חצי דונם אדמה מ־400 אלף שקלים ל־2 מיליון שקלים. יישוב כמו חפץ חיים, ששקע בחובות, נחלץ מהן כי קשר עצמו לתהליך החיובי של קליטת המפונים.
את מפוני גוש קטיף מכנה אסקוזידו "הבייבי שלי". הוא מדגיש כי מההתחלה הם לא ראו בו חלק מהממסד, זה שחשו שהוא רודף אותם. "חלק מהתהליך היה לשלב אותם בקליטה נכונה", הוא מספר, "הם הגיעו אלינו מבולבלים, עם תקווה שעוד יחזרו לבית שעזבו. השתדלנו להוריד אותם לקרקע. רצינו שיבינו שאין טעם להסתכל לאחור, ושעכשיו הם הגיעו הביתה, לנחלה".
לדברי אסקוזידו, הדבר הזה נתן המון למפונים. צעד נוסף היה שמירת השמות של היישובים שננטשו בלית ברירה. "גני טל ונצר חזני השתמרו, בזמן שבשאר היישובים מחקו את שמות גוש קטיף לגמרי", הוא אומר ומוסיף: "זה בהחלט משמר את ההיסטוריה של הגוש. זה לא מעלים אותה וגם לא מטשטש. כציוני זה חשוב לי".
מפוני גני טל, כפי שהזכיר בתחילה אסקוזידו, לקחו את גורלם בידיהם ופנו אליו בחשאי. שלושה חודשים לפני היציאה מגוש קטיף הם כבר הכינו את הקרקע לעזיבה מסודרת, למקום שבו מצאו איכות חיים ושירותי רווחה וחינוך טובים. דומה מצבן של 150 משפחות מנווה דקלים שבחרו בדרך זהה וקבעו את ביתן ביד בנימין.
ללא חרטה
על ראשו של אסקוזידו (56) כיפה סרוגה גדולה, אך הוא מבקש להדגיש שאין לכך קשר לעובדה שהוא עומד בראש המועצה האזורית היחידה בארץ שכל יישוביה דתיים או חרדיים. "חילונים לא באים לפה, למרות שהייתי מחבק את החילוני הראשון שהיה מגיע", אסקוזידו מבטיח, "הוא היה מתקבל בזרועות פתוחות כמו כל תושב שבוחר לגור פה. עם זאת, אני מניח שלא יהיה לו נוח כאן, כי זו לא הסביבה הטבעית שלו".
ראש המועצה הנמרץ הגיע לאזור בשם האהבה. בני ראם, המקום שבו הוא גר, היה הפשרה שלו ושל אהובתו עליזה לאחר שהחליטו להקים בית בישראל, הוא כצעיר מכפר מימון והיא מרמת אביב. הוא גאה באשתו, בילדיו ובנכדתו הטרייה, אך לצד זה הוא לא פחות גאה במועצה היפה שלה הוא דואג.
יצאנו מלשכתו לסיור בשטח. הכל חדש מסביב. נראה כמו חלום שהתגשם לרבים. בדרך ליד בנימין הוא מסביר על "המגורשים" בסבלנות ובאמפתיה. הוא בוחר במילה "מגורשים" יותר ויותר, ופחות במילה "מפונים". זה ממחיש את הצלקת שנותרה צורבת, אך גם את ההזדהות שלו עם מי שעבורו הם כמו ילדיו (למרות שהוא צעיר מחלקם).
"אנחנו המועצה היחידה בארץ שקלטה אותם והקימה את התשתיות, בלי לקבל שקל ממשרד השיכון. המטרה היתה לרוץ קדימה ולבנות כמה שיותר מהר, כדי שתהיה למגורשים קורת גג. זה לא שינה לנו מה התקציב ומה נקבל בחזרה מהמדינה, אם בכלל. זה היה בעוכרינו (בעשרות מיליוני שקלים; נ"י), כי הודענו למדינה על ההוצאות בדיעבד, למרות שה'בדיעבד' הזה עבד במועצות אזוריות אחרות", מסביר בהרחבה אסקוזידו.
"חבל שהמסר מהמדינה", הוא ממשיך, "שמי שרץ קדימה - נענש, ומי שממתין ובוכה שיעשו לו - מרוויח. זה מסר לא טוב, למרות שאין לי כל חרטה על מה שעשיתי. אני מאמין שאנחנו נמצאים פה כדי לעזור זה לזה, ושאני חלק מהמדינה והייתי חייב לעזור למפונים. זה שבמדינה שאני אוהב ושאותה אני משרת יש תהליכים עקומים, לא אמור לשנות לי את התהליכים שאני מאמין בהם. התהליך הזה הוכיח את עצמו, עובדה שכיום אנחנו נמצאים כמה פאזות קדימה מכל הבחינות. השיקום פה עומד להיות מושלם".
שוב נורמליים
על פניו, דבריו של אסקוזידו הם מעבר לפוליטיקאי שמהלל את עצמו. על הישגיו תשמעו לטובה גם ממי שעשה את הדרך הלא קלה מהחיים בגוש קטיף והתיישב במועצה האזורית היפהפייה. עם זאת, את הזיכרון אי אפשר לעמעם, כך שגם בקבלת הפנים החמה שאנו זוכים לה בבית משפחת אלמושנינו, אמיר ודורית מציגים לנו אלבום תמונות וזיכרונות שהכינו בנותיהם.
אנו מדפדפים בין הצילומים מימי הגירוש: כתובות גרפיטי על הקירות הלבנים של הבית שננטש, שברי פגז וגם שלט שמיטל הבכורה, בת 9 בעת הגירוש, הכינה: "היה לנו בית עם גינה, חיים ואהבה, עם הרבה ציונות למדינה - ועכשיו מגרשים אותנו". הכאב עדיין קיים, אבל לאמיר ברור - ההחלטה לעזוב מראש היתה נכונה.
שלושה חודשים גר הזוג אלמושנינו עם ששת ילדיהם בחדר בכפר פינס - 8 נפשות ב־35 מ"ר. "ללא תנאים", אומר אמיר, עד אותה ישיבת מזכירות בחצות, שאליה הגיע אסקוזידו. דורית, בפעם היחידה שהשתתפה בשיחה, הסבירה בקצרה: "זה היה ממש שליח משמיים. מלאך. הרגשנו ש'כל שנבקש לו יהי'".
אמיר לוקח את המושכות מכאן: "הכל נראה חסר עתיד. הילדים היו מפורקים. היינו חסרי כיוון ולכן לא יכולנו להוביל את הילדים". את התסכול החליפה לדבריו הגישה של אסקוזידו: "סוף סוף פגשנו בן אדם שחושב עלינו ודואג לנו, אחרי חצי שנה שבה הגיעו אנשי ממסד שלא הביעו דאגה אמיתית".
מאותו רגע הכל השתנה. יחד עם עוד 11 משפחות, משפחת אלמושנינו הגיעה למלון בחפץ חיים ומשם לאתר הקראווילות ביד בנימין. הם חיכו עוד שלוש שנים עד שנכנסו לבית, אבל לדברי אמיר "זה כבר היה אחרת. מצאנו לנו פתרונות, מסגרות לילדים, טיפולים תרפיים. היה לנו זמן לטפל בעצמנו בילדים, וגם בעתיד שלנו - עשינו את עיסקת החיים שלנו".
אמיר אלמושנינו, מנהל אגף החינוך במועצה האזורית נחל שורק, ממשיך: "דווקא מהמקום השמח והשלם הזה, אין יום שאני לא חושב על החברים שלי, בלב ובנפש, קרוב ל־50 משפחות שעדיין תקועות ללא בית קבע. הזמנתי אותם אלי, אבל למרות הפרגון שלהם ראיתי את העצב על פניהם. הם קהילה חזקה ואני מקווה שיתאוששו במהרה. האמונה מחזיקה אותם, ואת הדרך שעשינו יחד לעולם לא נשכח".
המועצה האזורית נחל שורק היא שם דבר אצל כל המפונים. אמיר מוסיף: "כולם יודעים - אם אתה במועצה של אסקוזידו, אתה מסודר. לא צריכים לדאוג לך, והעוגן הזה חשוב בחזרה לחיים שפויים, אחרי כל מה שעברנו". ולנורמליות הזאת, הוא מזכיר, התווספה פריחת הנדל"ן המקומית, שהניבה רווח אישי לא מבוטל.
ובחזרה לגני טל, היישוב המשוחזר - היחיד שלא התפרק, כפי שמסבירים הזוג ארי (בן כנען) וזוהרה אשתו, שעזבו את הגוש עם שני ילדים וארבעה נכדים. הם מודים לגורלם שצלח את הקושי, אך מודים שקשה להם לראות את קרובי המשפחה שעד היום מחפשים את דרכם ואת עצמם. "הדברים מתחילים לזוז לאט לאט, אבל זאת מלחמת התשה. אני פוגש בשמחות חברים שעדיין לא מסודרים. הם לא יכולים להקים בית כי הכסף הלך להם לעזאזל", אומר ארי, מוצף ברגשות.
עם זאת, הוא מתעשת ומסביר איך גני טל שמרה על עצמה, על הקהילה: "החלטנו שטוב לנו עם המשוגעים שלנו, שהיינו איתם 30 שנה. לא רצינו לפתוח דברים חדשים. ראיתי שהיתרון במהלך הזה גדול יותר מהחיסרון". ארי (75) אף מגלה שאחת הדרכים לשמור על הכל, כפי שהיה בגוש קטיף, היתה סדר הקמת הבתים בגני טל 2 - שכנים נותרו שכנים. זה לצד זה.
* * *
לקראת פרידה גם יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף, אליעזר אורבך, מצטרף לדברי השבח על אסקוזידו, אבל מזכיר גם הוא שהרווח הוא של שני הצדדים. המפונים קיבלו ביטחון ויציבות ומועצה אזורית נחל שורק זכתה לפריחה, כי קיבלה לשטחה אוכלוסייה איכותית. "נחל שורק הפכה לאבן שואבת למשפחות דתיות איכותיות, שמבקשות לבנות בית בקהילה דתית איכותית, באזור הדרום, אך עדיין במרחק נסיעה קצר יחסית ממרכז הארץ", אומר אורבך.
אף שעכשיו טוב להם, אורבך מודה בהתרגשות כי לפחות לדעתו, ההתיישבות המחודשת אינה שלמה: "מבחינתנו, אנחנו מעדיפים לחזור לגוש. אמנם המפונים בונים בתים יפים ורחבים ביישובים שהוקמו, אך הלב של כולנו בגוש קטיף ואנו מקווים לחזור לשם". מבחינת אסקוזידו, המשימה בהחלט לא תמה והוא מסכם: "לעזור לאנשים זה הייעוד שלי. אני רק שליח בעולם הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו