זכות המדינה להגן על עצמה

ביום ה־28 בנובמבר 1957 נחת מרדכי קידר בנמל התעופה לוד ונעצר מייד. הוא לא העלה בדעתו שבישראל חושדים בו כי רצח סייען יהודי, כאשר שהה בבואנוס איירס, לפני יציאתו לשליחות מבצעית במצרים. קידר הוחזק בבית אריזה בפרדס במקום לא ידוע במשך שלושה שבועות לפני שהועבר בחודש דצמבר לכלא רמלה, שם הוחזק בתא מבודד.

קידר היה האסיר איקס הראשון של מדינת ישראל. מאז נולדו נוספים. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והסיבה שבגללה הגיע לבידוד. אחרי בן זיגייר התגלה השבוע כי יש אסיר איקס נוסף. כמובן, היה מי שהזדעזע לנוכח הגילוי כאילו מקרה אבנר ישראל משנות ה־50 צץ לנו מחדש. היה זה מקרה של קצין בדרגת סרן שהעביר מידע למצרים, נלכד ונפטר במהלך טיסתו ארצה. גופתו נזרקה לים ללא ידיעת המשפחה.

אלא שכמו בפרשת זיגייר, גם הפעם המשפחה ידעה. היו לו עורכי דין ונראה שמדובר במקרה נוסף שבו המדינה מנסה להגן על עצמה. בוגדים ופושעים נוספים קמו מאז אבנר ישראל ומרדכי קידר. מרדכי ואנונו וד"ר מרקוס קלינברג הם שני שמות בולטים ומפורסמים. הם כמובן לא היו היחידים. 

אלא שבחודשים האחרונים המדינה רעדה. בפעם ראשונה כאשר תוכנית תחקירים של הטלוויזיה האוסטרלית חשפה את קיומו של האסיר איקס באגף 15 בכלא איילון. התקשורת הזדעזעה כי רובנו לא ידענו דבר על זיגייר.

אלא שבהמשך התגלו פרטים שונים על העציר, שהתאבד בתאו השמור. אם תחילה ישראל נראתה כמו מדינת ביבשת דרום אמריקה בשנות ה־70, הרי בהמשך התברר כי בן זיגייר לא היה עצור ללא ידיעת משפחתו, וכי סוללת עורכי דין ליוותה את ההליך המשפטי. אם לא היה די בכך, לסיפור הביטחוני הקשה נוסף גם סיפור אישי לא קל. ביום שהתאבד מסרה לו אשתו כי היא רוצה להתגרש ממנו. 

העבירות המיוחסות לזיגייר נותרו חסויות כדי למנוע פגיעה בסודות ובביטחון המדינה. בשל אותה סיבה היה הצעיר, יליד אוסטרליה, כלוא באגף 15 בכלא איילון.   

השבוע נפלה פצצה חדשה. בד בבד עם חשיפת גילויים חדשים בפרשת בן זיגייר התברר כי קיים בישראל עציר איקס נוסף. בכנסת ובתקשורת החלו להישמע תהיות שונות לגבי המקום שבו אנחנו חיים. 

יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, אמרה כי תדרוש לקיים דיון דחוף ב"תרבות השקר של המדינה". היא כמובן התייחסה לדברים שאמר בעקבות חשיפת כליאתו של זיגייר, במליאת הכנסת, השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ', שהצהיר כי "אין במדינת ישראל עצורים נעלמים. יש במדינת ישראל פיקוח וליווי מתאים, הקפדה על החוקים והנהלים, וכן יש גם דאגה גדולה לביטחונה של מדינת ישראל, דאגה אשר על מנת לטפל בה יש לעיתים לפעול בחשאיות רבה".

פרקליטו של זיגייר, עו"ד אביגדור פלדמן, רק הצית עוד יותר את הדמיון כאשר ביום שלישי, יום פרסום הידיעה, אמר בראיון לנסים משעל כי המקרה של העציר החדש "בלי להיכנס לפרטים, (העבירות) הרבה יותר סנסציוניות, הרבה יותר מדהימות והרבה יותר מרתקות".

פתיחות יתר

פלדמן טען כי מי שיפתח את הפרשה הזו יעשה שירות טוב למדינה, לא שירות רע.

האומנם? האם באמת זכות הציבור לדעת הכל? האם מדינת ישראל הגיעה לשקט ולשלווה והמצב באזורנו מאפשר לנו לגלות פתיחות יתר? האם בשם הדמוקרטיה מותר למדינה לפגוע בעצמה או בגופים הדואגים לביטחונה? האם הדמוקרטיה צריכה לסכן את עצמה כדי לא לפגוע בכבודם של עיתונאים שלא ידעו או כן יודעים ולא יכולים לפרסם, או פרקליטים המפרשים את הדברים כפי שרואות עיניהם?

יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ח"כ אביגדור ליברמן, ניסה למחרת הפרסום לעשות סדר בדברים: "בהמשך לכל דברי ההבל שעלו באחרונה בנושא הפרסומים על אסיר Y ,X או Z אני מבקש להדגיש כי מדינת ישראל מכבדת את החוק, וכל אותם מקרים נמצאים תחת פיקוח צמוד של המערכת המשפטית והפרלמנטרית דרך ועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון. מדינת ישראל שומרת על כל הזכויות של האסירים בהתאם לחוק. אנחנו מקפדים בנושא על קוצו של יו"ד, וזאת אף שמדובר במקרה חמור ביותר".

גם שרת המשפטים, ציפי לבני, ניסתה לעשות מעט סדר בדברים: "אין במדינת ישראל אסירים שנעלמים בלי משפט, בלי הגנה משפטית ובלי שהמשפחות שלהן יודעות. כל המהומה שהיתה בעבר, וכל הניסיונות לשוות לזה אווירה של שירות ביטחון שמעלים אנשים ממשפחתם - כל זה לא נכון וחשוב שהציבור יידע את זה", אמרה בראיון.

בכיר לשעבר בגוף ביטחוני ישראלי אומר לנו השבוע כי הוא מאמין שחשיפה של פרשות מסוג זה לא מועילה. "מעבר לסיפור עצמו יש אולי סיפורים נוספים שעדיף להשאיר אותם באפלה", אמר לי השבוע. "נראה שב־2013 אנשים שוכחים שאנחנו במזרח התיכון ולא בסקנדינביה", אמר. "יש פרשיות שחשיפתן יכולה לגרום לנו נזק עצום", הוסיף בפסקנותה.

האסיר איקס 2, בדיוק כמו האסיר איקס הראשון, ביצע לכאורה עבירה ביטחונית חמורה. גם במקרה שלו משפחתו יודעת מה קורה, וגם הוא זכה להגנה משפטית, אפילו מפרקליט בעל מוניטין שיודע לשמור על חשאיות המקרה, לטובת שני הצדדים. שהרי גם לאסיר הזה יש משפחה וקרובים שלא בהכרח מעוניינים שיצביעו עליהם.

אבל התקשורת, כלב השמירה של הדמוקרטיה, נבחה השבוע בקול רם. היו כבר מקרים שלגביהם נטען כי עיתונאים ישראלים העבירו לאמצעי תקשורת בחו"ל מידע שלא היה אפשר לפרסם בישראל, ולאחר מכן ציטטו בעצמם את מה שהתפרסם בחו"ל בהבלטה גדולה. איש לא עצר לחשוב אם סיפור טוב ואגו שווים יותר מביטחון המדינה.

כמו במקומות אחרים, גם בישראל יש מי שעליהם הוטלה המשימה לדאוג לביטחון האזרחים. לא אחת האמצעים לכך אינם אטרקטיביים במיוחד. כך למשל כליאת עצירים במתקני כליאה סגורים, לא תמיד מוכרים, הרחק מהעין, הרחק מהמשפחה. האמצעים הללו תמיד הבהילו את אלה שזכויות האזרח והדמוקרטיה יקרים להם. בצדק.

כך למשל המקרה של מתקן הכליאה בגואנטנמו. עוד בטרם נבחר לשמש נשיא התחייב ברק אובאמה לסגור את מתקן הכליאה, זאת בעקבות המידע שנחשף לציבור בנוגע להשפלות שעוברים העצורים במקום, החשודים במעורבות בטרור.

אלא שבהמשך לא רק שאובאמה לא סגר את מתקן הכליאה - אלא ששר המשפטים שלו, אריק הולדר, הודיע ב־2011 על החלטת ארה"ב שלא לשפוט את עצורי גואנטנמו בבית משפט פדרלי בניו יורק, אלא בבית משפט צבאי במתקן הכליאה. רבים ראו בהחלטה האמריקנית ביטוי לצביעות לאחר שאובאמה מטיף בנסיעות שלו בעולם לשקיפות, לערכים ולכיבוד זכויות אדם.

וכך אפשר לדבר על שני אובאמה. המועמד לנשיאות ראה בגואנטנמו מתקן המנוגד לערכים הבסיסיים האמריקניים. הנשיא, אחרי שנחשף לחומר ביטחוני ומודיעיני ובעיקר לעובדת היותו המפקד העליון של הצבא - בחר שלא לסגור את המתקן. אופציות רבות לא עמדו בפניו. אזרחי ארה"ב לא ששו לקדם בברכה את החשודים בטרור על אדמתם, ואילו מדינות אחרות אף הן לא התלהבו לאכלס אצלם בבתי הכלא את החשודים במעורבות בטרור הג'יהאדיסטי הקיצוני.

וכך קרה שהמעשה "הנורא" שעשה הנשיא ג'ורג' בוש ב־2002 - כשהפך את בסיס חיל הים האמריקני השוכן במפרץ גואנטנמו באי קובה למקום כליאתם של מאות ואלפי עצורים מאפגניסטן, מתימן ומעיראק - נראה הגיוני, אפילו טבעי. ברק אובאמה, אביר זכויות אדם וזוכה פרס נובל לשלום, בחר בביטחון הלאומי של אזרחי ארה"ב על פני כיבוד זכויות אדם. לאמריקה כנראה הספיק פיגוע תאומים אחד.

בלי שמות המדינות

זה לא המקרה הראשון שבו אמריקה, המטיפה מספר אחת בעולם לדמוקרטיה, הסתבכה עם מתקני כליאה בעייתיים. בנובמבר 2005 פירסם העיתון "וושינגטון פוסט" כי שירותי הביון האמריקניים מחזיקים בכירים בארגון אל־קאעידה במתקנים סודיים בחמש מדינות מזרח אירופיות, קומוניסטיות לשעבר. העיתון טען אז כי בכירים בממשל ביקשו מהעיתון שלא לחשוף את שמות המדינות על מנת שלא לחבל במאמץ המלחמה בטרור באותן מדינות ובמקומות אחרים. סיבה נוספת היתה הניסיון להימנע מלהפוך את אותן מדינות לקורבנות של התקפות טרור.

העיתון לא פירסם את שמות המדינות, אבל הוא כן פירסם את דבר קיום המתקנים. עוד דווח כי מערכת הכליאה הסודית הבינלאומית היא חלק מרכזי במלחמה בטרור שאותה מנהלת ארה"ב.

מתקני הכליאה הסודיים שעליהם יודעים רק קומץ אנשים בבית הלבן ובפנטגון מוגדרים כ"חורים שחורים". בדיווח נמסר כי יותר מ־100 חשודים בטרור נשלחו על ידי הסי־איי־איי לחקירות במתקנים הסודיים הללו. העצירים מוחזקים בבידוד מוחלט מהעולם, ואף אחד חוץ מאנשי הסי־איי־איי לא יכול בכלל לדבר איתם. גם במקרה הזה אמריקה מבקשת להגן על עצמה. במדינות, שכבר שכחו למזלן מהי מלחמה, הזדעזעו מהחשיפה. 

לדמוקרטיה הנמצאת במצב של מלחמה יש תמיד בעיה. היא בכל מקרה בצד הסופג. מה שלא יהיה. גם כשהיא מפסידה, אבל גם כשהיא מנצחת. אם לא תעצור את המפגע, את הבוגד או את המרגל ייפגע ביטחונה הלאומי, וייגרם אפילו נזק בנפש. אם תעצור את החשוד בטרור או בפגיעה קשה בביטחון המדינה בגלל אופיו המיוחד של הפשע, היא תיאלץ לנהוג באופן מיוחד מסיבות ברורות, ואז היא תחטוף מצדקנים למיניהם.

אלא שמתברר כי האזרחים אינם מוכנים לוותר על ביטחונם, גם לא לטובת חירות ודמוקרטיה. דוגמה טובה לכך קיבלנו רק לאחרונה כאשר אדוארד סנאודן, איש הסי־איי־איי לשעבר, חשף ממקום מקלטו שבהונג קונג כיצד ה־NSA (הסוכנות לביטחון לאומי) האזינה לאזרחים. באותה עת גילו גם תושבי בריטניה לתדהמתם, גם כן מפי סנאודן, שתושבי הממלכה כולה היו חשופים להאזנות, ואפילו באופן בלתי חוקי.

אך הפלא ופלא, במקום שסנאודן יהפוך לגיבור אמריקני, אחרי שחשף כיצד הממשל, גם בעידן ברק אובאמה, פוגע בפרטיותו ובחירותו של אזרח, הרי "הקורבנות" - אלה שהאזינו לשיחותיהם האישיות ועקבו אחרי התכתובות האלקטרונית שלהם - צידדו במהלך ברוב גדול. הביטחון מבחינתם חשוב הרבה יותר מהזכות האלמנטרית שלהם לפרטיות. כנראה שלא תמיד הציבור ומעצבי דעת הקהל הולכים יד ביד.

בסופו של דבר סביר להניח שזהו רק עניין של זמן עד שהישראלים ייחשפו לפרטי המקרה של העציר איקס 2. זה יהיה גדול יותר מפרשת זיגייר, חמור יותר, מדהים יותר - אבל אחרי שנשביע את סקרנותנו, המדינה תיאלץ להתמודד עם הנזקים. לא רק תדמיתית אלא גם ביטחונית. מי שצריך לדעת יודע.

האיש במזוודה

בשנת 1961 חצה אזרח ישראלי, מרדכי לוק (28), את גבול רצועת עזה שהיתה אז בשלטון מצרי. בדיוק כמו אבנר ישראל גם הוא שירת בצה"ל, וגם הוא הסתבך עם החוק. היו לו חמש הרשעות שונות. הוא חצה את הגבול המצרי ומסר לאויב ידיעות סודיות. הוא אף הועבר לקהיר ומשם שידר שידורי תעמולה בקול הרע"ם מקהיר (רדיו קהיר בעברית), ואף הציע בהמשך את שירותיו למודיעין המצרי, שקיבל את ההצעה.

אחרי הדרכה הוא הועבר לנאפולי, ושם אמור היה לפעול נגד ישראל. אלא שלוק איכזב. המצרים שחשדו כי הוא סוכן כפול, זימנו אותו לפגישה בבית קפה ברומא, סיממו אותו, חטפו אותו והעבירו אותו לשגרירות המצרית ברומא. לוק הוכנס למזוודה שאמורה היתה לעלות על הטיסה כ"דואר דיפלומטי" בטיסה של "יונייטד ערב איירליינס". בדרך לבטן המטוס החלה המזוודה להשמיע פתאום קולות באיטלקית: "עיזרו לי! הצילו אותי!" הסבלים נדהמו לגלות מזוודה מדברת. 

למרות תירוצים של המצרים (כי מדובר בכלי נגינה) השוטרים האיטלקים פתחו את המזוודה וגילו את מרדכי לוק קשור. בהמשך לוק הוסגר לישראל. ב־10 בספטמבר 1965 הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בעבירות חמורות, כולל קשירת קשר במצרים למסירת ידיעות ביטחוניות סודיות.

בבית המשפט פלט לוק לאוזני עיתונאי "מעריב" שנכח באולם: "יש הבדל ברור בין המשטרה המצרית והישראלית. הרבה יותר נוח לשבת כאן".

מתברר שבסוף עדיף להיות בבית, גם אם זה בבידוד. בעיקר אם מדובר באחד הגיבורים הידועים של הסופר הבריטי ג'ון לה קארה, האיש שהפך את מלחמת הצללים לחומרי קריאה מרתקים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו