יהיו אשר יהיו מעשיו של האסיר האלמוני איקס 2 אפשר להניח כי שירותי הביטחון בנאורות שבדמוקרטיות אחרות עלולים היו לנהוג בו בצורה שונה מישראל, בלי משפט ובלי "זכות הציבור לדעת". יש סיבה לגאווה, שישראל אינה כזאת.
לא היו גם שום "תיקון עולם" ועשיית צדק בפרסום דבר מאסרו בחשאי. אין זו קטטה פוליטית כמו "העסק הביש", או מחלוקת ערכית כרצח המחבלים בקו 300. סתם, נבל.
הרי איש לא טען כי מאסרו שגוי; שגזר דינו עיוות את האמת; שראוי כי יבוא בקהל האסירים הביטחוניים ויפטפט את סודו. אז על מה הרעש?
ישראל ידעה מאסרים בחשאי. הבולט שבהם היה מרדכי קידר, כיום בן 84, אי שם באמריקה. כשגויס למודיעין כבר היה לו שובל של עבירות פליליות בחדרה, ואז רצח בארגנטינה את הסייען היהודי קלמן קליין. כשנתפס הוחזק במאסר ממושך באפלה, אך זכה למשפט הוגן. ייצגו גדול פרקליטי שנות ה־50 וה־60 שמואל תמיר.
שנים רבות לאחר מכן סיפר לי על ספר ("לווייתן") שכתב בכלא. ראיינתי אותו עם משה ורדי ב"ערב חדש" והתהלכתי עימו ממקום למקום, ועקבתי אחרי ביקוריו בארכיון מערכת הביטחון. הוא ביקש משפט חוזר ולא נענה, ובדין.
היה גם העבריין אברי אלעד (זיידנברג), שגנב מחבריו בפלמ"ח והתחזה למדריך צניחה בלי שקפץ ולו פעם אחת ממטוס, והסגיר רשת ריגול ישראלית לשלטונות מצרים ונידון בחשאי, וגם הוא נהנה ממשפט הוגן.
לישראל אסור להחזיק בעבריינים ללא משפט ושלא כחוק; היא מקפידה להעמיד להם פרקליט וחייבת לכבד ככל יכולתה את עקרון הפומביות, אך לא תמיד. משפטים של פגיעה בצנעת הפרט כאינוס וכפדופיליה מתנהלים בדלתיים סגורות. רק כשמדובר בסודות הגדולים של הביטחון הלאומי אסור לה?
לא אעמיד פנים, אילו ערכתי עיתון והביאו לי את פרשת האסיר האלמוני איקס 2 עם היתר פרסום מהצנזורה, ובהיעדר התנגדות מאת היועץ המשפטי, הייתי מדפיס אותו בעמוד הראשון. זה תפקידי. אך העובדה שהפרסום הותר ללא התנגדותם מלמדת כי הם - רובם ככולם - התרשלו במילוי תפקידם. הוכו בסנוורים.
משחקים בשיטת הבונקר
צה"ל גודע את אצבעותיו אם לא כורת אחת מזרועותיו, ופקידי האוצר בשלהם: על הצבא להוסיף ולקצץ. כאילו הוא מציג לשווא תרחישי אימה. נשכחה מלחמת לבנון השנייה והפרת התחייבותו של האוצר למתווה תקציבי רב שנתי על שם דוד ברודט.
אפשר לקצץ מאות טנקים ממצבת צה"ל, אבל סגירת יחידות מבצעיות בחיל האוויר מאותתת לעולם כי תם ונדם האיום הישראלי על הגרעין האיראני; והשבתת כלי טיס ישנים בלי לקנות חדישים תחתם מצמצמת את יכולת צה"ל להשפיע על הזירות הרותחות במדינות ערב.
להעדיף את חיל הרגלים על השריון מטעמים מקצועיים? בבקשה. לא לאמן כראוי את חיל הרגלים? פירושו להפוך את טובי הלוחמים לשוטרים ברמה של סיירי הביטחון השוטף בלבד. צה"ל ידמה לקבוצת כדורגל המשחקת בשיטת הבונקר, במגננה בלבד. יהיו לו כל סוגי כיפות הברזל למנוע פגיעה בעורף, ומחסור בחלוצים להעברת המלחמה אל שטח האויב. בלי זה משיגים רק תיקו (במקרה המוצלח), לא הכרעה וניצחון.
מעולה שמשה (בוגי) יעלון ובני גנץ חושבים מחוץ לקופסה, ונפרדים מהישן והעבש. אך לא כדי לחסלם בלבד אלא כדי להעביר את הכסף לצרכים מודרניים. אם לא יקבלו בעוד שנתיים את תקציבם בחזרה - וזו סכנה ממשית - הם יגלו שעשו מקח טעות. הסיכון ומחירו - עלינו.
סכנות - ויתרונות
כורים גרעיניים מסכנים את האנושות וכדאי להשביתם; וכרטיסי אשראי עלולים להיגנב וחובה לאסור את השימוש בהם פן ירוקנו את חשבונות הבנק; והטלפון הנייד מגביר את החשש לחלות בסרטן ונתון לציתות בידי יריבים המסכנים את חירות הפרט ויש לבטלם.
אבל אם מדינות נאורות, המבינות מה הסיכון, אינן עושות כן - אין סיבה שיימנעו מהקמת המאגר הביומטרי. יש סכנה שיעשו בו שימוש לרע. לסחיטה ולשיבוש הליכי משפט ולרדיפה. עדיין אפשר להתגונן, כמו בכורים הגרעיניים ובכרטיסי האשראי.
המאגר הביומטרי יקצר את משך התפקוד של רוצחים ועברייני מין, שייתפסו מוקדם יותר וימנעו סבל מרבים, ולפיכך בוויכוח זה ה"בעד" גובר על ה"נגד". נוותר עליו כאשר יהיה אפשר לצייץ בטוויטר בלשונו של ישעיהו "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". לא קודם.
כשאבי לוזון זועק
נכון נהגה לימור לבנת במנותה את הפרופסור ירון זליכה לבחון היטב מה קורה במגרשי הכדורגל; וכשמצא שם ניגודי עניינים "רקובים", כלשונו, קפץ יושב ראש ההתאחדות אבי לוזון כנשוך נחש ותקף אותו. רק שהצדק עם זליכה.
רבים בציבור אינם מבינים על מה המחלוקת. לא על 22 לצים הרצים אחרי הכדור, כפי שגיחך פעם חיים נחמן ביאליק. הכדורגל אינו רק כמה אוהדים לוהטים כמוני, שמזמרים בכל תחרות בטירוף לקבוצת מכבי תל אביב - "עד המוות אני הולך איתך".
בכדורגל זורמים מיליונים. הוא נועד לחנך המונים, אך נכשל. נקודת החיכוך המעשית היא בין גזענות למניעתה עקב העירוב בין יהודים לערבים. יש בו כסף ותככים מאחורי הקלעים ואגו מנופח ויוקרה דועכת.
כל אדם מבין כי לוזון - הקשור בטבורו למכבי פתח תקווה - צריך לפרוש. יושב ראש ההתאחדות לכדורגל חייב לדעת לנהל ולהכריע ולנהוג ביושרה ובנחישות.
אני מעלה לדיון (על דעת עצמי) את המועמד בעל התכונות הראויות, שבנעוריו רשם גם פרק בכדורגל: מבקר המדינה בדימוס מיכה לינדנשטראוס.
בורחים מבשורה
באותו יום ניהלה החטיבה המשוריינת בפיקודו של נתן (נתק'ה) ניר קרבות עזים בסיני. לפתע הגיע אלינו העיתונאי נחום פונדק. האש גברה ושככה ושוב גברה. עשינו ביחד ואז קיבל הודעה מדובר צה"ל לחזור לתל אביב. מייד, בפקודה.
"מה זה יכול להיות?" שאל בחרדה פעם אחר פעם. הוא הבין שהבשורה רעה. עיתונאי ברח מבשורה זמן רב לפני גיבורת ספרו של דויד גרוסמן. פיטפטתי מילת עידוד. הוא הלך לאיטו, ולאחר מכן נודע כי בנו אורי נהרג במרחק מה מאיתנו.
לאחרונה טילפן אלי בנו הצעיר, ד"ר רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו. רצה פרטים על המפגש ההוא בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. חלפו 40 שנים, ומאז נצרבה משפחת פונדק בליבי. צריבה מהסוג הנוצק רק במלחמה.
פונדק הצעיר ויאיר הירשפלד הפכו ליזמי הסכם אוסלו. פעם התבטא כי זכר אחיו ההרוג מילא תפקיד בלהיטותו לעשות שלום. עתה, 20 שנים לאחר ההסכם, הוציא פונדק את ספרו "ערוץ חשאי" הנשען על יומנו. מסקרן להציץ אל מאחורי הקלעים של הדרמה.
האנשים שהובילו את הסכם אוסלו נותרו בעלי כוונות טובות. ד"ר יוסי ביילין ופונדק והירשפלד וגילי שר ונמרוד נוביק - עשו ככל יכולתם. הם רק סירבו להפנים את העובדה שנכשל מפני שלא היה שותף פלשתיני להסכם ממשי. אלה הדפים שבהם פונדק - ככותבי זיכרונות אחרים - כשל.
לא שפונדק אינו ער לתרומה של ערפאת ואבו מאזן לכישלון המשא ומתן, אבל הוא גימד אותם. אהוד ברק היה נדיב כלפי ערפאת במהלך ועידת קמפ דיוויד? הפלשתינים נמלטו שמא ייוולד שלום, ועדיין ד"ר פונדק קובל מדוע ביל קלינטון גינה את ערפאת והנהגתו, והתייצב ביושרה לצד ישראל; אבו מאזן חמק מהצעת השלום התקדימית של אהוד אולמרט? פונדק כמעט מצר בגלוי מדוע נחקר בנושאי שחיתותו המיוחסת לתקופה שקדמה להיותו ראש ממשלה.
אם יתאפשר - אוסיף לתמוך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. בינתיים מאכזב עד כמה פעילי אוסלו מדקדקים עם מנהיגים ישראלים על קוצו של יו"ד, אך סולחים בסיטונות לחמקנות הפלשתינית.
בצהרי היום, בעיצומה של המלחמה ההיא, שאל אבא פונדק "מה זה יכול להיות?" והוא הבין ואני הבנתי, והסחנו לרגע את הדעת. פונדק הבן מאוסלו היה מיטיב לעשות אילו שאל את עצמו בהקשר לסרבנות השלום הפלשתינית בלשון של אביו: "מה זה יכול להיות?"
שפת הרמטכ"ל
נכון שחילוניות משתמשות לעיתים במילה המצמררת "כוסית" כדי לתאר אישה. בגילי המבוגר, וכאב לשלוש בנות, זה מעורר סלידה.
השבוע התברר כי באחת ממסיבות הסרט הנע של שמעון פרס לחש גבי אשכנזי לעיתונאית אורלי וילנאי שהיא "אחלה כוסית". בני הזוג שלהם היו במקום.
זה מעיד על אשכנזי שהוא סובל מחוסר גבולות. סבור כי הכל מותר לו. מגבלות הכוח אינן חלות עליו. מתבטא כפרחח. אבל לא צריך דווקא את תקרית ה"כוסית" כדי למצוא ראיות לכך. יש להן עקבות בהתנהלותו של אשכנזי גם בעניינים אחרים.
עוד ניווכח אם ה"כוסיות" בעבודה יצביעו לו כשיישלח על ידי עופר עיני להתמודד על ראשות מפלגתן. זה יהיה "אחלה".
דרוש אומבודסמן
עוזי בנזימן היה עיתונאי סביר ב"הארץ". יבש, ענייני, בלי ברקים ורעמים, ודי משעמם. יום אחד נקרתה הזדמנות גדולה בדרכו. הוא כתב משהו על היחסים בין מנחם בגין לבין אריאל שרון במלחמת לבנון הראשונה, ונתבע על הוצאת דיבה. בוננזה עיתונאית, ובנזימן הביס את שרון בבית המשפט. כל עיתונאי היה מנציח את הדרמה בספר מרתק מהסוג שכתבו קוונטין ריינולד או טרומן קאפוטה. אך בנזימן פירסם ספר רווי פיהוקים.
מאז הפך בנזימן למעין אומבודסמן, נציב קבילות התקשורת. ככזה התראיין לפני שבוע ב"יומן" בהנחיית איילה חסון בערוץ 1 והעלה גירסה כי ייתכנו מניעים אינטרסנטיים בביקורת המוטחת באהוד אולמרט ב"ישראל היום".
אינטרסים? בפועל שניים כותבים בעקביות על הסתבכותו הפלילית של אולמרט. עמיתי מרדכי (מוטי) גילת, ביקורתי כלפיו זה כבר שנות דור. תחקיריו המגוונים פורסמו ב"ידיעות אחרונות" משנות ה־80.
האחר הוא אני. בדיוק לפני שבע שנים התחלתי למתוח על אולמרט ביקורת חריפה. זה היה ב"מעריב". העורך אמנון דנקנר תיעב כל מילה, אך הניח לי לבקר את אולמרט ללא צנזורה. כך זה נמשך שנה תמימה. כשהגעתי ל"ישראל היום" ב־2007 היו כבר דעותיי נחלת הכלל.
אבל האומבודסמן בנזימן התעלם מהביקורת שמתחנו על אולמרט קודם לכן ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". הוא הדביק אינטרסנטים לפרסומים ב"ישראל היום". האם נחוץ אומבודסמן לאומבודסמן?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו