בשורות רעות עבור אלה שחולמים לרמות את המוות על ידי הקפאה עמוקה של עצמם עד שניסים רפואיים עתידיים יוכלו להחיות אותם: קריוניקה עשויה להישאר בגדר מדע בדיוני לעד.
בקטע מספרו החדש "למה אנחנו מתים", חתן פרס נובל וֶנְקי רַמַקְרישְנַן מספק הערכה כנה לגבי השאיפה בת עשרות השנים לשימור אנושי על ידי הקפאה עמוקה. לדבריו, למרות הבטחות אופטימיות מצד חברות "הארכת חיים" למטרות רווח להקפיא מי שמסוגל להרשות לעצמו את מחיר השירות ולהחיות אותו מחדש בעוד עשרות או מאות שנים, התעשייה כולה מתמודדת עם מחסומים ביולוגיים מכריעים, ללא כל תקווה לעתיד.
"החדשות הרעות הן שאין שמץ של ראיות מהימנות לכך שקריוניקה אנושית תעבוד אי פעם", קובע רמקרישנן. "הבעיות הפוטנציאליות הן רבות".
הבעיה העיקרית היא העובדה שגוף האדם, עד לרמה התאית, משתנה באופן דרמטי בדקות ובשעות החיוניות שלאחר המוות, לפני שמתקנים כלשהם יכולים לנסות לשמר אותו. בזמן שלוקח למתקני קריוניקה לנקז דם ולמלא את הגוף בנוגדי קפיאה, הצורה האנושית שחיתה פעם כבר עברה "שינוי ביוכימי דרמטי", שאינו מאפשר החייאה בעתיד.
אפילו הנחת היסוד המרכזית של קריוניקה – שמדעני העתיד יוכלו למפות את כל הקשרים העצביים במוח משומר כדי "לאתחל" את התודעה הדיגיטלית – נאיבית מבחינה מדעית לדברי רמקרישנן. הוא מוסיף כי בעוד חוקרים עוסקים בתחום המתפתח של קונקטומיקה, מפה סטטית "לא תאפשר לנו לשחזר את המצב האמיתי של המוח הקפוא, שלא לדבר על לחזות איך הוא יחשוב".
הביולוג מדגיש את הפיזיות של המוח, המשתנה ללא הרף ע"י דחפים חשמליים, אותות כימיים, השפעות הורמונליות ושינויים נוירולוגיים – ניואנסים שלטענתו הופכים את השוואתם של תאי חומר אפור ל"טרנזיסטורים" גרידא חסרת סיכוי. הוא מצהיר שציפייה להחיות רשת עצבים קפואה היא "כמו לנסות להסיק את כל ההיבטים השונים של מדינה ואנשיה, ולחזות את התפתחותה העתידית, מתוך מפת כבישים מפורטת".
הוא דוחה באופן דומה את התקוות הטרנס-הומניסטיות לשמר את המוח לבדו, כדי שיום אחד ניתן יהיה "להעלות" את התודעה לתוך כלי קיבול חדש – בין אם זה גוף מלאכותי או סתם מחשב. לדבריו, "מוח ללא גוף יהיה דבר אחר לגמרי", חסר תשומות חושיות, אינסטינקטים קרביים וחיים שלמים של ממשק פיזיולוגי שעליו נבנית ההכרה האנושית באופן ייחודי.
יתרה מכך, גם אם התקדמויות טכנולוגיות בלתי סבירות יתגברו על המכשולים הפילוסופיים והביולוגיים הללו, המציאות הקרה נותרת בעינה: אף מתקן קריוגני אינו מצויד כיום להקפיא ולאחסן כראוי משתתפים אנושיים.
בסופו של דבר, קריוניסטים עומדים בפני שתי חלופות קודרות לפי רמקרישנן: "או שזה יהיה חסר סיכוי להחיות אותם אי פעם, או שכל חידוש כזה בעוד כמה מאות שנים מעכשיו יסתכם ביצירת קירוב גס לאדם המקורי, ללא כל שמץ של אנושיות".
לעומת זאת, רמקרישנן לא פוסל הארכת חיים קיצונית באמצעות טכנולוגיות עתידיות שטרם ידועות, את הקריוניקה הוא מתייג כמקבילה לטקסי חניטה מצריים עתיקים – כלומר קבורה מאוד יקרה וסמלית, ולא דרך אמתית להאריך חיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו