"תכתבו את ההיסטוריה שלכם במקום לקרוא את ההיסטוריה שכתבו אחרים". זה, במילים קצת יותר בריטיות, היה המסר של גארת' סאות'גייט לשחקני נבחרת אנגליה לקראת המפגש הערב בשמינית הגמר מול גרמניה. קשה הרי לחמוק מההיסטוריה כשמדובר במפגש שכזה עם מטענים שכאלה, ועוד יותר קשה לעשות זאת כשאתה סאות'גייט.
המאמן האנגלי היה שם בפעם הקודמת ששתי המעצמות נפגשו בשלבי הנוקאאוט של היורו, בוומבלי, בחצי הגמר ב־1996, והיתה זאת החמצת פנדל שלו שמנעה מהשיר "IT'S COMING HOME" להגשים את ייעודו. 25 שנים אחרי הרגע ההוא, גם המאמן האנגלי יודע: מה שהיה הוא לא מה שיש.
אנגליה וגרמניה נפגשו 32 פעמים. המאזן שוויוני לגמרי עם 13 ניצחונות לכל נבחרת, וכשמבודדים את המפגשים אפשר למצוא כמה רגעים מכוננים. הראשון והגדול מכולם הוא גמר גביע העולם ב־1966, גם כן בוומבלי, אז שלושער של ג'ף הרסט העניק לאנגלים 2:4 וסידר להם את הזכייה האחת והיחידה במונדיאל. באותו היום אנגליה חגגה את העליונות שלה על גרמניה, ספורטיבית ומעבר לזה, אולם היתה זאת הפעם האחרונה.
מאז נבחרת אנגליה אספה כמה ניצחונות נאים על הגרמנים במשחקי מוקדמות, שלב בתים או ידידות - מי יכול לשכוח את ה־1:5 במינכן עם השלושער של מייקל אוואן במוקדמות מונדיאל 2002? - אבל ניתוח אובייקטיבי של האירועים האחרונים מלמד שיריבות אמיתית לא באמת קיימת. אם כבר - איטליה, הולנד וצרפת עונות טוב יותר על ההגדרה "יריבות של גרמניה".
"מאוד אוהבים להגיע לאנגליה"
אנגליה, מאז 1966, לא הצליחה להטריד את הגרמנים איפה שזה קובע - בנוקאאוט של טורנירים גדולים. ב־1970 גרמניה ניצחה 2:3 ברבע הגמר, ב־1990 ניצחון בפנדלים בחצי הגמר, בדיוק כמו ביורו 1996, וב־2010 השיגה ניצחון 1:4 בשמינית גמר הגביע העולמי. אותו משחק כלל את "שער הרפאים" של פרנק למפארד, שלא אושר למרות שעבר את הקו במלואו, ושבעקבותיו נולדו טכנולוגיית קו השער ולאחר מכן גם ה־VAR.
כמו כן, גרמניה לא הפסידה בשבעת המשחקים האחרונים מול אנגליה בוומבלי. "אנחנו מאוד אוהבים להגיע לאנגליה ולאצטדיון הזה", אמר השבוע לותר מתיאוס, "זה תמיד נותן לנו מוטיבציה". בעיתון מסוים אפילו הגדירו את מערכת היחסים בין הנבחרות כהפך מיריבות - הגמוניה גרמנית.
מי שניסתה לתחזק את היריבות לכאורה הזאת היתה כמובן התקשורת האנגלית. זאת דאגה להקניט את הגרמנים ולהציג אותם באור שלילי, וזכורה במיוחד הכותרת של ה"דיילי מירור" בבוקר חצי גמר היורו ב־1996. "ACHTUNG! SURRENDER" ("זהירות! תיכנעו") נכתב שם, ובהמשך הופיעה השורה "For you Fritz, ze Euro 96 Championship is over".
יכול להיות שאז זה היה לגיטימי, אבל היום ובטח בדיעבד ברור שהמילים האלה מצביעות על התנשאות ועל גזענות, שמטרתן היתה להבעיר אש בשדה. הניסיון הנואש הזה לא צלח וגרמניה לא רק שלא נכנעה, אלא המשיכה לגמר והניפה את הגביע.
עם השנים ניצני היריבות התפוגגו. העיתונים למדו לבחור כותרות מתונות יותר, והאנגלים למדו לאהוב את הכדורגל הגרמני ואת הנפשות הפועלות שלו. אם ב־1996 לא היו שום אנגלי בבונדסליגה ושום גרמני בפרמייר ליג, היום יש שניים מאלה ושישה מאלה. הליגה האנגלית עמוסה מאמנים גרמנים שמצטיירים כחביבים בעלי חיוך עם שיניים צחורות, ופתאום כולם אוהבים את כולם.
אז נכון, המפגש הזה עמוס היסטוריה ורגעים מכוננים, אבל הוא לא עונה על קריטריוני יריבות עתיקת יומין. כמו שאמר סאות'גייט, הערב אין טעם להסתכל על העבר. מה שהיה בין גרמניה לאנגליה היה. עכשיו הגיע הזמן לכתוב את ההיסטוריה מההתחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו