הדאגה בארגנטינה אחרי ההפסד הסנסציוני היום (שלישי) 2:1 לערב הסעודית, היא לא רק מהתוצאה הכואבת שמסכנת את המשך הדרך של הנבחרת במונדיאל, אלא בעיקר מהיכולת ומהגישה של השחקנים. בעיתון הספורט הארגנטיני "אולה" נכתב מייד בסיום המשחק: "המהלומה הזו תשאיר סימן לעוד הרבה מאוד זמן, כי התוצאה היא הדאגה הקטנה ביותר. מה שמדאיג הרבה יותר זה חוסר התגובה, היעדר המשחק הקבוצתי והלחץ הגבוה".
מבלי לומר זאת במילים מפורשות, האצבע מופנית בעיקר לעבר מי שאמור להיות המנהיג של האלביסלסטה: הוד רוממותו ליאו מסי. הפרעוש הוא המבוגר האחראי של הנבחרת הזו, לא רק הקפטן. הוא בן 35, זה המונדיאל החמישי שלו, וממרומי גילו, ניסיונו וההילה שאופפת אותו כגדול שחקני תבל בכל הזמנים (לדעת רבים), הוא אמור להיות ההשראה של הצעירים יותר ומהצעירים פחות שמסביבו.
אז מסי פתח טוב את המשחק מול הסעודים. כבר אחרי דקה וחצי הוא בעט לעבר השער. ואחר כך הוא הבקיע מהנקודה הלבנה, ונראה היה שהכל בשליטה. אבל, לאט לאט, הסעודים השתלטו על המשחק. הם היו מהירים יותר, נחושים יותר, ולא עשו חשבון לשמות המפורסמים ששיחקו מולם.
הנבחרת שמגיעה מהמדינה היחידה שיש לה גבול יבשתי עם קטאר – מה שמסביר את כמות האוהדים האדירה ביציע - עלתה ליתרון מוצדק עם שני שערי המהפך בתוך חמש דקות.
סאלם אל דוסארי, שהעלה את ערב הסעודית ל־1:2 בדקה ה-53, עם שער שלבטח יתמודד על תואר שער הטורניר, הביט כמו כולם אל השעון שהראה כי יש עוד 37 דקות לסיום. בעולם של תוספות זמן מפלצתיות, ספק אם הוא האמין שנבחרתו תחזיק מעמד. כמו כולם, גם הוא ידע שזה היה הזמן שבו מסי אמור היה להוכיח את המנהיגות שלו, דווקא אחרי המכה הכפולה שארגנטינה חטפה.
אבל זה לא קרה. מסי המשיך לעשות את מה שהוא יודע עם הכדור, אבל לא נראה שהוא עושה יותר מזה. לא היה שם דירבון של החברים, לא היו טפיחות על הגב, מחיאות כפיים, הרמת קול, ובקיצור כל מה שמנהיג אמור לעשות.
הסיפור לא נגמר
ברגעים הללו נזכרתי בדייגו ארמנדו מראדונה, שזה המונדיאל הראשון מאז 1978 שהוא לא קשור אליו בדרך כזו או אחרת. לאורך השנים לא הפסיקו להשוות בין מסי למראדונה. רבים משוכנעים שמספר 10 הנוכחי שחקן גדול ושלם יותר ממספר 10 המנוח, אבל בכל מה שקשור למנהיגות אין מה להשוות. זה פשוט עניין של אופי.
במונדיאל 1986 היו לארגנטינה משחקים לא פשוטים, כמו המשחק השני בשלב הבתים מול אלופת העולם איטליה שהובילה, אבל דייגו היה שם כדי להשוות ולהראות לכולם מי פה בעל הבית. מי הבוס.
ואם מול הסעודים, ארגנטינה של מסי היא זו שספגה פעמיים תוך חמש דקות והפסידה, אזכיר שאז, במקסיקו, לפני 36 שנה, מראדונה היה זה שהבקיע שני שערים תוך חמש דקות כדי להכריע את רבע הגמר מול אנגליה, שערים שלא יישכחו לעולם.
לצד זה צריך לזכור שארגנטינה כבר הפסידה במשחק פתיחה שלה מונדיאל, 1:0 לקמרון באיטליה 1990, אלא שאז היה לה את דייגו ארמנדו מראדונה והיא הגיעה עד לגמר (בו הפסידה לגרמנים). גם הסיפור של ארגנטינה בקטאר עדיין לא נגמר. יש לה עוד שני משחקים, מול מקסיקו ופולין. אבל כדי שלא תודח כבר בשלב הבתים, מסי חייב לקחת מנהיגות - ולהיות מראדונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו