"רוצה להיות השחיין הערבי-ישראלי הראשון באולימפיאדה"

מאז הכדורגלן רפעת (ג'ימי) טורק באולימפיאדת במונטריאול 1976, אף ספורטאי ערבי-ישראלי לא הצליח לשבור את תקרת הזכוכית ולהשתתף במשחקים האולימפיים.

מי שעכשיו מנסה לשנות את הסטטיסטיקה, הוא השחיין אדם מראענה, שישתתף באליפות אירופה שיוצאת לדרך הבוקר (חמישי) ברומא שבאיטליה, בצעד ראשון לעבר המטרה, כדי להיות הספורטאי השלישי בסך הכל מהמגזר באולימפיאדה, לאחר שעשה זאת גם מרים המשקולות אדוארד מרון ב-1960. מראענה, אם וכאשר יעשה זאת, יהיה השחיין הראשון.

מראענה, שרק לפני חודש חגג יום הולדת 19, גר ונולד בחיפה. את ההיכרות הראשונית שלו עם עולם השחייה הוא עשה כבר בגיל 3, כאשר אביו, נאזי - ערבי מוסלמי - זרק אותו למים: "בלי לדעת ללכת כבר הייתי יודע לשחות", הוא מעיד.

אבל גם אביו לא ממש מנותק מהמים, מכיוון שהוא מנהל חוף בבת גלים ואילו אימו הרוסיה אלכסנדרה ניקונוב, מורה לפסנתר כשהוא בעצמו גם ניגן במשך שמונה שנים. אגב, הוריו לא נשואים, אבל גרים ביחד ומגדלים לתפארת את המשפחה.

אדם ניסה עוד מספר ענפים כשהיה צעיר, כולל ג'ודו, שבו הוכתר פעמיים כאלוף הארץ עד גיל 14 וגם שיט, אך פחות הצליח בו, ולהנאתו, הוא גם גולש. "זה מה שמנקה לי את הראש מהלחץ של התחרויות", מספר.

בכלל, הבית מאוד ספורטיבי. אחותו אלה בת ה-14, הייתה מתעמלת אמנותית, אך פרשה לא מזמן, כשהתקשתה להמשיך בשעות הרבות באימונים ולשמור על המשקל הקפדני. 

בגיל 10 כבר הפך את העסק להרבה יותר מקצועי. ב-2013 השתתף לראשונה בתחרות ארצית, ובגיל 15 כבר צורף לנבחרת הבוגרת והצליח להתמקצע בסגנון הגב, להביא מדליות בינלאומיות ואף לשבור שיאי גילאים של יעקב טומרקין.

"אני חד משמעית יכול להגיד לך שאגיע לאולימפיאדה", נחרץ בדבריו מראענה, בראיון בלעדי ל"ישראל היום" וראשון בקריירה שלו. "אני רוצה להיות השחיין הערבי-ישראלי הראשון באולימפיאדה".

למה אתה חושב שעד היום רק שני ספורטאים מהמגזר הגיעו לאולימפיאדה? 

"אני חושב שהספורט הזה - שחייה, לא יותר מידי פופולרי בעדה. לא שמים אליו יותר מדי לב, גם חסרים מתקנים, וגם ההורים יותר נמנעים לשלוח את הילדים לענפים אחרים, זה פחות נגיש להם. היו ספורטאים ערביים שהוכיחו שלא משנה מאיפה אתה בא, משנה מה אתה עושה, והצליחו".

אתה חושב שאפשר לתקן את המצב?

"צריך יותר שהאוכלוסייה תרצה את זה. שחייה זה ספורט מדהים וכולם צריכים לנסות, אבל אין את המודעות והם לא יודעים מה הם מפספסים. החבר הכי טוב שלי ערבי וזה נגיש לו והוא שוחה, אבל הרבה מאוד מהחברים – אם הם עושים ספורט, אז זה רק כדורגל".

מה אתה אומר על איאד שלבי, שפרץ לא מעט גבולות במשחקים הפראלימפיים בטוקיו?

"זה די מיוחד שספורטאי פראלימפי ערבי הגיע לרמות האלה. זה צריך לעורר השראה אצל אחרים, והוא בעצמו צריך גם לעורר השראה בקרב העדה. היה אפשר לראות איך קיבלו אותו אחרי המדליה, איזה חגיגה הוא קיבל וזה תואם גם את איך שמקבלים אותי אחרי הישגים".

יש לך שילוב מעניין מהבית – לאיזה צד אתה יותר מתחבר?

"אין צד שאני יותר מתחבר אליו. הרבה אנשים שואלים אותי – מה זה מראענה, מאיפה זה בא? ואני אומר להם שמראענה זה שם ערבי. אני חצי רוסי וחצי ערבי. אני ישראלי ובא מעיר מעורבת וקורים דברים כאלה שיהודי מתחתן עם מוסלמית וההפך. זה היופי בעיר הזאת, במדינה הזאת שיש בה כל כך הרבה ערבוב".

היעד: אליפות אירופה

למרות שמראענה תורם לא מעט כשהוא מניף את הדגל ברחבי העולם, בזמן אליפות החורף האחרונה, הוא גם לבש את המדים והתגייס, כדי להיות חייל כללי בחיל הים, אבל במקביל עבר לויינגיט והצליח לשפר תוצאות. "למרות שיכולתי לצאת מזה בגלל שאבא שלי ערבי-מוסלמי, לא בחרתי להשתמש בזה, רציתי לתרום את החלק שלי – כולם עושים צבא, אז למה שאני לא אעשה צבא? לא רציתי להרגיש שונה, באתי לתרום".

לפני שבוע, מראענה זינק לבריכה הלאומית בווינגייט, באליפות ישראל, ושם קבע כבר במוקדמות תוצאה נהדרת של 54.54 שניות במשחה ל-100 מטר גב והשיג את הקריטריון לאליפות אירופה בפעם השנייה.

מראענה מגיע לרומא, שם צפוי להשתתף במקצים ל-50, 100 ו-200 מטר גב. "התוצאה שעשיתי באליפות ישראל בהחלט צריכה להספיק לחצי הגמר", סיפר השחיין על המטרות שלו בבירת איטליה, "אני בכושר טוב, הייתה לי שמחה גדולה שהשגתי את הקריטריון וזה היה נורא מרגש. אפילו עליתי על המסלול, ובתוך חודשיים של אימונים בווינגייט קיזזתי מעל לשנייה מהשיא שלי. אני חדור מוטיבציה ומגיע לכל משחה כדי להתפוצץ".

בשנה שעברה אנסטסיה גורבנקו זכתה בזהב, זה בטח נותן הרבה מוטיבציה באליפות.

"לראות את נסטיה שוחה זה מעורר השראה. ממש היה לי עור ברווז לראות אותה מנצחת באליפות אירופה הקודמת. הייתי שם וכשניצחה את קטינקה הוסו, זה משהו מטורף ואמרתי לעצמי - ככה גם אני רוצה לעשות".

יש לך מודל לחיקוי? 

"אני לומד הרבה מטומרקין, מיהונתן קופלב, אבל בעיקר קובי ברייאנט. זה בגלל הדבקות במטרה, המוטיבציה לפני ובעת התחרות, התחושה של הניצחון המתוק, הלמידה מן הכישלון. כל הדברים האלו מעידים על מנטליות של לוחם".

אליפות אירופה זו לא כמו כל תחרות – יש התרגשות?

"יש התרגשות, אני יודע למתן ולהביא את זה לצד החיובי. יודע להדליק את עצמי, אני לא צריך כדורי קפאין. זה סוג הכישרום שקיבלתי מילדות, הטירוף הזה, יודע להביא למקום הנכון ולא לחץ שיביא אותי לפשלות".

מה זה מבחינתך להיות בנבחרת?

"זה מרגש. שקיבלתי פעם ראשונה את חולצת הנבחרת, הסתובבתי איתה בכל מקום, הצבעתי על כך שיש ליד השם את האותיות של ישראל. כשאני יוצא למקצה ורואה את הדגל זה מרגש אותי לא משנה איפה אני נמצא".

ושאתה עומד על הפודיום ושומע את ההמנון איך מרגיש?

"כשעמדתי, ירדו לי דמעות. בתחרות הרב אומות שעליתי ראשון על הפודיום, לקחתי את הדגל והחזקתי חזק, שרתי את ההמנון בגאווה ואמרתי שזה הרגע הכי מטורף שהיה לי בחיים ורציתי לעשות את אותו דבר גם בתחרויות אחרות, אבל לא הצלחתי, אבל אני מאוד מקווה שיצא לי עוד להרגיש את התחושה הזאת".

איפה נראה אותך עוד 10 שנים?

"אני מאמין שאסיים את הקריירה. זה כבר יהיה בגיל 29. אבל רוצה לראות לאן הספורט הזה יקח אותי, גם מעבר לפרישה, מאמין שאגיע לבריכה. עדיין לא חשבתי עם אמשיך לאמן. יש לי עוד הרבה שלבים בדרך, כמו ללכת לקולג' בארצות הברית".

לסיום, יש משהו שתרצה להוסיף?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"אני רוצה שכולם ידעו, שאני רוצה את זה יותר ממה שאנשים חושבים. רוצה להיות כמו הטובים ביותר. יש לי את המוטיבציה שאין לאחרים. אני חדור מטרה ואם היו הופכים את החיים שלי לסרט – זה יהיה כמו 'רוקי'".