כמה שעות לפני המשחק באוסטריה, צייצתי בטוויטר: "שאלו אותי מה יהיה הערב. עניתי - בין תבוסה להרגשה טובה". נבחרת ישראל הנוכחית מתאימה להגדרה הזאת. היא מצליחה לשלב את שתי התחושות המנוגדות במשחק אחד.
היא פותחת טוב, כמעט תמיד כובשת, לא פעם אפילו מובילה, אבל אז יורדים למנוחה, ובמחצית השנייה בואכה שלהי המשחק מתרחשים האסונות. החמצן לא מגיע יותר למוח, והרושם הטוב מהפתיחה מפנה מקום באופן קבוע להתרסקות ולתחושת "איך זה קרה לנו שוב?".
מה שראינו בקלגנפורט הוא גרסת העתק/הדבק ממשחקים קודמים. אפשר לזהות מרחוק את הגל העכור הזה שמטביע אותנו בכל פעם מחדש, ואנחנו צופים באיוולת ואפילו צועקים על רוטנשטיינר - למה אתה לא עושה משהו? למה אתה לא משנה? למה אתה לא מחליף? בפסיכולוגיה שלנו - "לעשות משהו", "לשנות", לעשות חילוף" - זה מה שיביא את הפתרון המיוחל. אבל הפתרונות האלה הם פלסטר על פצעים פתוחים. אנחנו מצוינים בלשקר לעצמנו.
ישראל שייכת גיאוגרפית לאסיה. המעבר לאירופה נבע בעיקר בגלל החרם הערבי וגירושינו מהיבשת בשנות ה־70. כשאירופה קיבלה אותנו היינו נטע זר בכל הפרמטרים, ונשארנו נטע זר גם אחרי 30 שנה. לא התאמנו את עצמנו לאירופאים מכל הבחינות - פיזית, מנטלית, תזונתית.
השחקנים החזקים פיזית בנבחרת ובליגה הם הערבים, כי ילדים יהודים לא משחקים ברחובות כבר 20 שנה לפחות. אבל רונן פייגנבוים, בנו של אושיית מונדיאל 70', כותב בפוסט שלו שחצי נבחרת לא שרה את ההמנון, וגם שהוא לא רוצה שחקן שמה שמעניין אותו זה לשבור שיאים אישיים. אוקיי, אז הנבחרת הבאה שלו תהיה בלי זהבי ובלי ערבים.
רשימת המאמנים הלאומיים הכושלים, שרק מתארכת בשנים האחרונות, לא תשכנע את שוחרי הפתרונות הקלים. הם מתים על מאמן חדש, ואת ראשו יערפו בעוד שנתיים. טל בן חיים (הבלם) לא היה צריך להיות מאמן ההגנה של הנבחרת הזאת, אלא של ילדים בני 10, שעוד אפשר להציל בשביל הדורות הבאים. אני ויתרתי על החלומות שלי. מבחינתי, כמו שנושאי המגבעת שרו פעם - הבא בתור הוא סוס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו