בכניסה לחדר ההלבשה בבית וגן עומדות שתי מכונות כביסה ענקיות - לא כמו שיש בבית, אלא כאלה שמתאימות למכבסות, אבל כמה סמלי שהן שייכות למאיר הרוש, וכך בעצם מתקבלים כל שחקני בית"ר ירושלים מדי יום.
בכניסה לחדר השלט "החדר של האח הגדול, מאיר הרוש, נא להתנהג בהתאם", וכך גם מתייחסים אליו השחקנים. כשצריך אוזן קשבת הוא שם, הרבה מעבר לאיש משק, וגם הם יודעים כמה הוא מזוהה עם הסמל שעל חולצתם.
הראיון הזה הוא חלק מסדרה על האנשים הוותיקים שמאחורי הקלעים, אם כי זה משפט שקשה לומר בהקשר של הרוש. האדם הכי ותיק במערכת מציע קפה, וכשאני שואל אם יש אספרסו, נשלפת קפסולה שכנראה רק לו יש גישה אליה. מייד לאחר מכן נכנסת שיחת טלפון מחברת ההשכרה של המכוניות, ואיש השירות מבהיר: "עוד מעט מגיע אליך הרכב, הכל מתוקתק, לא ריח של סיגריות, כמו חדש". הרוש מוודא שהותקן וו גרירה ושהציוד של הקבוצה יגיע בבטחה לכל פינה בארץ. "כן, כן, מה שאתה צריך, הכל שם".
מאיר, נראה שהבית שלך נמצא פה, סוג של ממלכה.
"ברור, בית"ר ירושלים היא הבית. בית"ר בשבילי זה הילדות, לפה הייתי בא מקטמון דרך הפרדס, ריב עם השומר שלא נתן לנו לעבור, מכות ומלחמות. מגיל 7 זה התחיל עם ימק"א. היו בקבוקי שתייה של פטל, אוספים אותם, וככה התגלגלתי. בהמשך על הגדרות בימק"א, הייתי גם על העצים, איפה לא טיפסתי כדי לראות את בית"ר".
הייתי גם על העצים, איפה לא טיפסתי כדי לראות את בית"ר".
איך התגלגלת לעבוד במועדון, וחוץ מזה בן כמה אתה?
"לא משנה הגיל, אל תכתוב אותו", הוא אומר מייד, סוג של אמונה אישית (שכובדה) וממשיך: "מ־1974 עד 1984 הייתי בקבע, אחר כך עבדתי בכמה עבודות עד שנכנסתי למפעל כימיקלים וחילקתי מוצרי אפייה בכל הארץ. הייתי יוצא ב־2 בלילה מהבית ומסיים מוקדם בבוקר ומגיע למחלקת הנוער. אחר כך נכנסתי לקבוצה הבוגרת.
"ב־1994/95 מאיר מורד היה האפסנאי ורצה שאתחלק איתו בעבודה. היו פה משה דדש ואברהם לוי, אחרי שנה וחצי לקחנו אליפות, הבאתי להם את המזל. ב־1999 מכרו את בית"ר לקובי בן־גור ובהמשך לגד זאבי, אבל עוד לפני כן אמרתי להם שאני רוצה להיות פה במשרה מלאה. מורד עזב, וזאבי לקח את הקבוצה ופירק אותה. עשר שנים של עבודה ותנאים ירדו לטמיון. אבל נשארתי במועדון. הגיעו מאיר פניג'ל ואחריו ארקדי גאידמק, אז בסך הכל אני 30 שנה בבית"ר".
מאוהד שמטפס על עצים כדי לראות את הקבוצה, להפוך לחלק מהמערכת זה חתיכת שינוי.
"תראה, הבן שלי הגדול היה בן 9 ורצה לשחק בבית"ר. הגעתי לפה איתו ב־1988, ראה אותי דוד דוידוב, הוא שחקן בית"ר ואימן את קבוצת הילדים. הוא ראה אותי ואמר 'הלך עלי', הכיר אותי מהמגרשים. פחד מבלגן וביקש ממני להיות מנהל הקבוצה, כאילו שאני אהיה חלק ממנו, אתה מבין, במקום שאני בגדרות".
"רק אני נשארתי"
נסה להסביר מה זה אומר בית"ר ירושלים מבחינתך.
"עולם ומלואו. כל החיים שלי, כמו הלב שלי. אני חי ונושם את המקום הזה", הוא אומר ופניו זורחות, עיניו נפתחות ולפתע הוא נראה אדם אחר, כאילו לא הפריד לפני רגע מאות חולצות, מכנסיים וגרביים של השחקנים. "כשבית"ר טובה אז טוב לי, וכשהיא לא טובה אז רע לי. היו פה תקופות של כמעט ירידת ליגה, היה פה את הפירוק, אלה היו ימים שלא ישנתי, לא היתה לי מנוחה לנפש. אתה יודע מה זה בשבילי שבית"ר ירושלים מתפרקת? גם אני התפרקתי, נגמר, זהו. היו תקופות שירדנו ליגה - אבל על הדשא. ללכת לפירוק? לא יכולתי להשלים עם זה".
היו תקופות שירדנו ליגה - אבל על הדשא. ללכת לפירוק? לא יכולתי להשלים עם זה".
היו גם תקופות יפות, למשל עם משה דדש ואברהם לוי או עם ארקדי גאידמק.
"בטח. תשמע סיפור: ארקדי לקח את בית"ר ירושלים מפניג'ל. נסענו למחנה אימונים במירלו. היה יצחק שום והגיעה לשם גם הכוכב האדום, נו זאת שהלך אליה ברק בכר, גם ורד (עידן) היה שם. הנשיא שלהם יושב בלובי ורואה אותי עובד לבד, אצלו עבדו ארבעה אנשים. הוא אמר לכל מי שהיה שם שהוא מוכן לקחת אותי בהרבה כסף ולשלוח את כל הארבעה הביתה. יכולתי להיות האפסנאי הראשון שיוצא לחו"ל. תאר לך שעוד הייתי מקבל שם בהמשך את עידן ורד או את ברק בכר?".
אבל נשארת בבית.
"נו, ברור. לאיפה אני אלך? תקשיב, זאת היתה התקופה של ארקדי, היינו עוזרים עם ציוד לכל השחקנים בליגה. היה, אז נתתי. לא גנבנו, חלילה. וואלה הכל עברתי עם בית"ר. תן לי אפסנאי שעבר שחקני כדורגל ואחר כך קיבל אותם בתפקידים במועדון. אלירן דנין היה פה בנוער והיום מנהל קבוצה.
"ברק יצחקי עלה פה מהנוער והיום הוא מאמן, איך אני אוהב אותם. אתה יודע, יצחקי היה מוכן להוריד 5,000 שקל במשכורת שלו כדי שאהיה במכבי ת"א בתקופה שלו שם, אבל איך אני אעבור תגיד לי? בית"ר היו משחקים נגד מכבי ת"א, אם היו נותנים גול נראה לך שלא הייתי שמח? תראה את התמונות סביבי, כולם באו והלכו, רק אני פה נשארתי".
"חורבן בית שני"
ואכן, חדר ההלבשה מלא בפוסטרים של קבוצות בית"ר ירושלים לאורך השנים. מתקופתו של אלי אוחנה, רונן חרזי וההונגרים תמאש שאנדור, סטפן שאלוי, אישטוון פישונט ואישטוון המאר, תינוקות אוחנה, ראובן עטר, מיכאל זנדברג, עידן טל ושמעון גרשון מתקופת גאידמק. הכל שם.
משם אני מבקש ממנו להיכנס לחדר האח הגדול של מאיר הרוש והוא מוביל אותי. לפני שנכנסים הרוש שואל: 'תגיד, מה אתה אומר, מייבש כביסה או לתלות על קולבים?' אני עונה שעם כמות כזו של ציוד ברור שעדיף מייבש, אבל כאן הרוש קוטע, לוקח את המכנסיים של מיגל סילבה עם הספרה 55, מצמיד לפניו ולוקח נשימה ארוכה: "אחחחח איזה ריח! קח, תריח", הוא זורק אותם לעברי. ואכן, קשה שלא לשים לב שמדובר בריח יוצא דופן.
"אתה מבין איזה ריח?", הוא גאה, "את זה אין במייבש. בא השחקן - יש לו ריח טוב כמו בבית. אני תולה את הבגדים על קולבים, לא על חוטים". מהר מאוד מתברר שלהרוש יש בחדר ההלבשה מאות קולבים, גם הם מסודרים כמו חיילים וכל חולצה, מכנסיים או טרנינג מקבלים את הקולב שלהם. בשלב הזה המשרד נפתח וריח מרכך הכביסה יוצא החוצה כאילו היה מדובר במטבח של שף מדופלם, אבל כזה שכל אורח היה רוצה להיכנס אליו.
המזגן פועל על חימום, ומדי הקבוצה, אלה שהשחקנים לבשו בניצחון 0:3 על מכבי נתניה, תלויים על הקולבים בדיוק כמו שסיפר. "אתה מבין, לקחו את משה פרץ להיות פרזנטור של מרכך כביסה, הם צריכים לבוא לפה לראות מה זה", הוא אומר. מסביב לכביסה התלויה המוזיאון שבנה הרוש.
"אתה מבין, לקחו את משה פרץ להיות פרזנטור של מרכך כביסה, הם צריכים לבוא לפה לראות מה זה"
לפני 11 שנים המקום נשרף והגביעים, החולצות וכל המזכרות שאסף עלו באש. מאז הוא עסוק בשיקום המקום ונראה שעשה זאת לא רע. למעלה הגביעים המכווצים, ששרדו את השריפה, אבל גם כאלה שנראים חדשים. הרוש מסביר: "זה לא מוזיאון, זה המשרד שלי. עיצבתי אותו. בתקופות אחרות לא היה איפה לשים את הצלחות והגביעים. שמתי אותם אצלי בחדר. אספתי תמונות, דגלים, צעיפים מכל הקבוצות ואספתי חולצות, גם מהתקופות באירופה, אז כן אולי בעצם בניתי מוזיאון. אחרי השריפה בניתי את זה יותר טוב".
איך עשית את זה?
"אתה יודע - באותו היום אני בבית, ישן, מקבל טלפון מהבן שלי, 'אבא, שרפו לך את החדר'. הגעתי וראיתי חורבן בית שני. דמעות בעיניים. הכל שרוף, פיח, אתה לא מבין מה הלך פה. הכי הרבה עצבן אותי שהלך גביע השלום, זכינו בו נגד רומא, גביע מהרצפה עד לפה (מראה את הגובה), ניצחנו 0:1 מגול של יניב אברג'יל, היה אז אלי גוטמן. סחבתי אותו מטיסה לטיסה, ממקום למקום, עד המשרד שלי. היו לי שם גביעי מדינה והיינו צריכים לשחזר. כל הכבוד לאבי לוזון שהיה יו"ר ההתאחדות, ששלח אנשים, הם אספו ושחזרו. הביאו לי את הגביעים כמו חדשים".
יש פה תמונות של הרבה כוכבים ששיחקו בבית"ר. על סמך מה אתה בוחר איזו תמונה תהיה בחדר?
"יש פה, בוא תראה (מזיז את החולצות התלויות), תמונות של דוד אמסלם ויוסי אבוקסיס. אחר כך הגיע אבי נמני, אי אפשר לא להיקשר אליו. ואז בא ילד - ברק יצחקי, אלירן דנין, שלומי ארבייטמן, גידלתי אותם. אחר כך אני קורא את הספרים של גל אלברמן ומאור מליקסון והשם שלי שם, סיפורים עלי, אתה מבין?".
אולי משום כך כתוב לך על הדלת "חדר האח הגדול".
"יכול להיות, כולם באים אלי. אתה יודע, אמרתי לשועה בשבת 'חדוות החיים שלך חזרה, אתה תיתן גול' - וככה קרה. אני לא אומר את זה לכל אחד. כשיש לי הרגשה, אני אומר לשחקנים - וזהו, אני מרגיש את זה. היה לי את זה עם ניקולסקו (יון) בעונה שעברה. אמרתי לו: 'אתה תבוא ותביא את הנעל אחרי הגול ואני אצחצח לך אותה'. ככה היה. בשבת לסורו לא אמרתי, למיירון ג'ורג' לא אמרתי, אבל שועה? ידעתי שייתן גול".
"הכי אוהב את בית"ר"
מה זה אומר להיות איש משק של בית"ר ירושלים - יש שחקנים עם בקשות מיוחדות?
"אני יודע מה כל שחקן צריך לפני אימון, לפני משחק. אני רואה נעליים, בלי מספר, בלי כלום, ויודע איפה לשים אותן. אני יודע מי אוהב תחתון כזה, מי בוקסר ומי אוהב לשחק בלי תחתונים. אורי מגבו, למשל, היה ככה, משחק בלי כלום. אני יודע מי צריך גרב ארוך, מי אוהב קצר וכו'. אני לא מדבר אנגלית, בוא תשאל את הזרים, הם עוד לא מדברים - ואני יודע מה הם רוצים".
באיזו שעה אתה מתחיל את היום, ביום משחק למשל?
"ב־7:30 בבוקר אני בא לפה, ומ־11 אני באצטדיונים. אני מצדיע לאשתי כוכבה על זה שהיא מחזיקה כל כך הרבה שנים מעמד. היא גידלה ילדים בלעדיי, מחנות אימונים, שבתות, אימונים, משחקים. בתקופה של ארקדי היו לנו שני מחנות אימונים - לילות, בקרים. אבל אתה יודע משהו - בבית אין כלום, גם אם אני עצבני והרגו אותי, לא מכניס את זה הביתה. אם הייתי מכניס את בית"ר הביתה, זה היה הורס הכל. אשתי גידלה ילדים זהב, יש לי שני בנים ובת, שלומי הבכור (43), ליאת (38) ומתן (32)".
כמות הסיפורים שיש סביבך היא בלתי נתפסת, דברים מצחיקים, אבל אמרו לי שאתה מתייחס לבעלי חיים לפחות כמו לבני אדם, אולי אפילו יותר מזה.
"אתה מדבר על החתולה באוטו של עידן ורד?" הוא מחייך. "יום אחד ורד בא ואומר לי 'יש רעש במנוע, שמעתי יללות של חתולה'. נכנסתי מתחת לאוטו, לא נתתי לו לנסוע ככה. הוצאתי אותה ככה גורה, פתאום היא ברחה לי ונכנסה במנוע של יוסי בניון. ארבע שעות עד שהוצאתי אותה מהמנוע של בניון. הם רצו ללכת הביתה, לא נתתי להם עד שהוצאתי אותה. גידלנו אותה פה עד שיום אחד היא עשתה לי בפנים שריטה ומסרנו אותה לעירייה".
סיפרו לי שכמעט קרה לך משהו עד שהוצאת את החתולה.
"כן, הג'ק של האאודי של ורד לא החזיק והייתי מתחת לאוטו, הוא נפל לי ככה 'טראח' על החזה. במזל לא קרה לי כלום".
עד מתי נראה אותך בבית"ר ירושלים?
"לא הצבתי זמן. כל עוד שיש לי כוח, טוב לי ואני מרגיש שצריך לעבוד, אני לא עוזב את בית"ר. כיום יש לנו בעלים, ברק אברמוב, ולא חסר כלום ברוך השם. תראה, שמנו פה עמדה להנחת תפילין, זה חשוב לי מאוד, עם הנצחה להורים שלי ז"ל. גם נתנאל דלויה שותף שלי בזה. שחקנים באים לפה, מתפללים, מרגישים בבית.
"אתה מסתובב בין ילדים בני 30-20, לא תהיה צעיר כמוהם? כל שנה מכיר צעירים וחשוב לי להשאיר רושם טוב אצל כולם, הם אוהבים אותי ואני אותם, באמת, אבל הכי אני אוהב את בית"ר ירושלים".