אונואקו
"מדיי יום אחר בית הספר, נהגו הילדים ללכת לשחק בגן הענק. זה היה גן גדול ומקסים, עם דשא ירוק ורך, פה ושם מעל העשב עמדו פרחים אונמדהימים ומספר עצי פרי בתוך הגן, הציפורים ישבו על העצים ושרו במתיקות, הילדים נהגו להפסיק את המשחקים שלהם כדי להקשיב להם. 'כמה אנו שמחים כאן!' הם בכו זה לזה.
יום אחד הענק חזר לגן, הענק יצא למסע של 7 שנים ולאחריו והחליט לחזור לטירה שלו. כשהגיע הוא ראה את הילדים משחקים בגן. 'מה אתם עושים פה?' הוא צעק בקול רם, הילדים ברחו. "הגן הזה הוא שלי" אמר הענק. "כל אחד יכול להבין את זה, ואני לא אתן לאף אחד לשחק בו חוץ ממני." הענק בנה חומה גבוה סביב הגן, ותלה שלט גדול "אין כניסה לילדים" (אוסקר ווילד, הפתיחה של "הענק וגנו").
משחק הכדורסל הומצא עבור שחקנים גבוהים. מי שמגיע קרוב יותר לסל אמור לנצח. אבל החוקים שהתווספו לחוקה במהלך השנים, בהם רחבת שלוש השניות, שעון הקליעות, ובעיקר קשת שלוש הנקודות, העבירו את מרכז הכובד של המשחק החוצה אל הגארדים, המכדררים והקולעים מרחוק.
ועדיין, בנוכחותו של שחקן גבוה כישרוני ודומיננטי, הכדורסל פשוט יפה יותר. כי הוא מגוון יותר, מרתק את העין, ומחייב משחק קבוצתי והפעלה חכמה של שחקן הציר, שזו תורה בפני עצמה. מעל הכל נדרשת תודעה קבוצתית, סדר עדיפויות וחיבור ברמות גבוהות, כדי להפיק ממנו תועלת.
ולכן מדד ה-50 של אונואקו משקף כמובן את יכולותיו הפנומנליות, אבל גם את חכמת המשחק והמודעות של כל השחקנים בכחול אל הענק שלהם, שהעניק להם נכס שמשנה את מאזן הכוחות. וכמה שהפועל התכוננה אליו, וידעה שהוא שם, היא היתה חסרת אונים מולו. לצלם ולהקליט. הוא לא יישאר כאן הרבה זמן.
ביג או
קואץ' אהרוני קיבל קבוצה טובה בקיץ. עבודת ליקוט מצוינת של אלדד אקוניס וזופי אבדיה. ולמרות שזו עונתו הממשית הראשונה כמאמן ראשי, הוא ניגש אליה בתבונה ובשלווה. ללא אגו, ללא ניסיון לכפות שיטת משחק שהוא רקח, ללא משחקי כוח ושליטה. הוא מייצר מסגרת, ונותן לשחקנים לבטא את הכישרון והבנת המשחק שלהם בתוך הגבולות האלה באופן חופשי.
בוודאי שהוא מתקן, מכוון, ממשיך ללמד כדורסל. אבל בעיקר משחרר אותם לפעולה. זה ביטחון של מאמן ותיק. והאישיות של אורן מחברת את הקבוצה ליחידה אחת. לחיבור קבוצתי וחברות בין השחקנים יש ערך עצום להצלחה של קבוצה.
אנשים מוכנים להילחם יותר בשביל מישהו שהם אוהבים. כל הברברת על מקצוענים שמקבלים הרבה כסף ואמורים לפצות בביצועים, לא מכסה בקושי 20% מהמוטיבציה. לרוב אפילו מפריע.
לא רק אונואקו, כל הרצליה היא קבוצה גבוהה. היא עלתה בחמישייה שבה לכל שחקן היה יתרון על המתנגד שלו. השמירה של סנדי כהן על ג'ייקובן בראון היתה המפתח להגנה. והמפתח השני היתה האיזורית. הגנה שהרבה מאמנים מפחדים ממנה, כי כשחוטפים סל זה על המאמן, הרי אין אחריות אישית. אבל ההגנה הזו תקעה את המשחק הקבוצתי של הפועל, אילץ אותה לחשוב, ומנע בעיית עבירות.
אהרוני ניהל באמנות את המעבר בין סוגי ההגנות, והרגיש נכון כל פעם שהיה צריך לחזור לאישית. החזיק את הפועל קצר ושבר לה מומנטום כל פעם, בעיקר בחצי הראשון. וכך ירד למחצית בפיגור 2 בלבד, אחרי מחצית מצוינת של היריב. אבל עם הרבה פחות עבירות, 2:14 משלוש שידע שיתיישרו, ועם אונואקו ששולט בצבע. אז הוא הבין שהוא הולך לנצח. במחצית השניה כבר ניצחו השחקנים, ההחלטות הקטנות שלהם, ההתעלות ברגעים הקריטיים, ובעיקר שון דאוסון.
שון ראשון
כחבר כבוד במועדון פרוקי הברך וחסרי הרצועה הצולבת, אני מתבונן בכל חדירה של שון דאוסון בחצי עין. הבנאדם קרע רצועה צולבת, ואז גם אכילס. אלה פציעות שאתה לא אמור לחזור מהן למגרש, אולי רק לשחק פטאנק עם הקשישים במשען. להצליח לחזור להיות תחרותי ברמות הגבוהות, להיות האקס פקטור שניצח משחק על תואר, זה שילוב של כישרון טבעי, נחישות ואומץ, עבודה רפואית ופיזיוטרפיסטית ברמות הגבוהות ביותר, ובעיקר יכולת מנטאלית וכוח רצון עילאי.
דוגמאות: קווין דוראנט, קליי תומפסון. בתחילת העונה, הבחירה שלו לחזור דווקא להרצליה נראתה מעט מוזרה. זה שחקן שהלך לליגת הקיץ של ה-NBA לפני כמה שנים במטרה לקבל חוזה. אבל שון, מן הסתם יחד עם אביו החכם והמנוסה, בחרו ללכת למקום בו יבלוט ויהיה משמעותי. והנה יש לשון גם גביע, אחרי האליפות של ראשון לציון (אותה גם לקח מתחת לאף של דני פרנקו, אז מאמן ירושלים). "והדרך עודנה נפקחת לאורך".
יופי זופי
אלדד אקוניס קיבל ממני תשבוחות אחרי חצי הגמר, שממשיכות בוודאי למסיבות הגביע. הוא הרוח במפרשי המועדון כבר יותר מעשרים שנה, וזה גביע שמגיע לו ולזאב ברעם, שותפו לדרך ולניהול. אבל התוספת של זופר אבדיה להרצליה היא מהלך נפלא למועדון, לאורן אהרוני, ולכל הכדורסל.
תפקיד המנהל המקצועי שנוי במחלוקת בספורט הישראלי, ולרוב נכשל בגלל בעיות אגו של מאמנים. לא אשכח איך כשאבא שלי מונה למנהל מקצועי בהפועל חולון, אי שם בשנות ה-80 העליזות, המאמן כתגובה הפסיק להלביש אותי למשחקים. אז כפי שנכתב למעלה לאהרוני אין בעיות אגו ופחדים, ולזופי אין צורך בקרדיט, כך שזה מסתדר.
הוא בסך הכל הביא למועדון את המאמן שעבד עם הבן שלו במכבי תל אביב, ואת הגבוה שלקח דאבל בקרואטיה והתאמן עם דני במחנה קיץ. שתי תרומות "צנועות" שעיצבו את הקבוצה. הוא מתבונן, מייעץ מניסיונו העשיר, ולא מתערב בכח, רק לפי בקשה. זה מודל נכון שנקווה שעוד קבוצות יאמצו. ויש מספיק שחקני עבר ישראלים ומאמנים ותיקים מצוינים שמתאימים לתפקיד הזה. זופי פורץ דרך, ולא רק בלבוש.
ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב.
האמת שחשבתי שהפועל תנצח. אבל זה היה כי מאוד רציתי שהקבוצה תביא את הגביע למסיבת יום הולדתו ה-50 של אורי שלף ז"ל, שהיה ממקימי הפועל אוסישקין ומנהיג התקומה של הפועל תל אביב. יום ההולדת יהיה בשבת וייחגג היום בצהריים במועדון בתל אביב עם כל משפחתו וחבריו.
אז אולי אולי הפועל לא ניצחה, אבל הגביע יגיע למסיבה, רק דרך אלה, אחותו של אורי, שנשואה לאורן אהרוני. הכל נשאר במשפחה. והפועל היתה יכולה לזכות בגביע, ואז הטור היה מפאר את דני פרנקו, ובר טימור, וג'יימס יאנג, וג'ייקובן בראון, והקהל האדום, ואת הדרך שהם עשו מליגה ב' חזרה למרכז הבמה. והיופי במשחק הגמר הנהדר, שראוי לפאר את כולם.
טוב שהמשחק הזה הזכיר לנו שניצחון והפסד בספורט בנויים על פעולות קטנות, שגיאות קטנות, ועל אי ודאות. וכשמנצחים זו שמחה טהורה ולא הקלה. וכשמפסידים זה עצב ויגון אבל גם גאווה. אז כמו שהכריז הנשיא זלמן שזר אחרי אחד מהגמרים בכדורגל: "כבוד ייקר למנצחים, הידד למנוצחים!".
