הכדורגל הישראלי, כשהוא משוחק ללא קהל, הוא אירוע מכוער להפליא. כשהיציעים עמוסים באוהדים, הברווזון המכוער והצולע הופך לברבור שלנו: השחקנים אמנם רחוקים מהרמה האירופית הממוצעת, אבל הקהל דוחף אותם למקומות חדשים - והסלט הזה מייצר ריגוש. המשוואה ברורה: בית"ר ירושלים נגד הפועל חדרה עם קהל או לאו מסי נגד כריסטיאנו רונאלדו בלי קהל, ההעדפה שלנו תהיה לכדורגל המקומי.
קיום חצאי גמר הגביע ללא אוהדים, באזור שהופגז כמה שעות קודם לכן, הוא ההוכחה שהכדורגל הישראלי תלוי קודם כל בהימורים סביבו. זו לא תופעה יוצאת דופן. גם ענפי ספורט אחרים ברחבי העולם תלויים במהמרים, אבל בכדורגל הישראלי מדובר בנושא קריטי.
ליגת הכדורגל המקומית רוויה בקבוצות שלא מעניינות איש ומביאות ליציעים קהל מועט. יש כאן מעט מאוד בעלים שמשקיעים מכספם הפרטי, והרוב עדיין חיים על תקציבי עיריות ועל מרכזים. לכן ביטול של חצי הגמר הוא פגיעה אנושה בקבוצות שחיות מכספי ההימורים. חשוב לזכור: הקהל כקהל אינו מעניין את מקבלי ההחלטות. המהמרים מהקפה השכונתי חשובים יותר לכדורגל הישראלי מאשר האוהד שרוכש מינוי ומנסה להביא את ילדיו למשחקים.
אבל זה בסדר, אחרי עונה שבה עשו הכל כדי להרחיק ילדים מהמגרשים, כי הדור הבא כבר יחסוך כסף וייסע למעבר לים, הסיכוי למשוך אותו לכדורגל המקומי יהפוך לחסר סיכוי. העונה הנוכחית תיזכר כעונה שבה הודיעו לנו שלל הגורמים האחראיים: אנחנו מוותרים על הדור הבא של אוהדי הכדורגל בישראל.
השאלה היחידה היא אם למישהו זה בכלל משנה במדינה שבה אי אפשר לתכנן שום דבר יותר מחודש קדימה. לכן, ובצדק מבחינתם, אנשי הכדורגל הישראלי מנסים לתפוס חזק ככל יכולתם. במקום שהפך את החלטורה לדת - אין סיכוי שהספורט יהיה יוצא דופן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו