עמיחי בן סעדון אינו לבד. כמוהו יש בישראל אלפי אנשים. הם הותקפו, בדרך כלל בידי ערבים, וכפי שמתיר להם החוק והמוסר, ניסו להגן על עצמם באמצעות כלי נשק שמדינת ישראל אישרה להם את השימוש בו בדיוק למטרות כאלה.
כפי שאמר לפני מספר ימים ראש הממשלה בנט: "כל מי שיש לו רישיון לנשק, זה הזמן לשאת אותו". אך בעוד הדרג המדיני מעודד את האזרחים להגן על חייהם, הדרג הפקידותי, בראשו משטרת ישראל, עושים את ההפך. הם מענישים בשיטתיות את המותקפים, ומגבים בעקביות דווקא את התוקפים. קשה להאמין, אך זו הגישה המעוותת.
אני אישית מכיר עשרות מקרים שבהם דווקא יהודים שהותקפו, הושמו במעצר ונשקם נלקח מהם לתקופות ממושכות. מדוע? כי כאשר שני הצדדים התלוננו, המשטרה בחרה לאמץ דווקא את גרסת הערבים. כשם שמערכת אכיפת החוק מאמינה אוטומטית לאישה מוכה ולא לגבר מכה, כך היא תעדיף את גרסת הערבי המתקיף על פני היהודי המותקף.
מדיניות זו ננקטת משום שמשפטנים פרוגרסיביים החדירו לעומק את התפיסה, הרואה בכל ערבי בן מיעוט מוחלש כביכול. היהודי לשיטתם, הוא בן הרוב המדכא, ולכן יש להטיל ספק בגרסתו ולנקוט קודם כל כלפיו, מדיניות מרתיעה. העובדה שהמציאות הפוכה, שהיהודי על פי רוב הותקף והערבי התקיף, שהיהודי החזיק כחוק בנשק ואילו הערבי, נושא אותו בלי רישיון, נעלמת מעיני הרשויות. השיטה המקוממת הזו נמשכת כבר שנים. הציבור נחשף אליה רק לאחר החרמת נשקו של מחסל המחבל מבאר שבע, אז נאלץ המפכ"ל, תחת לחץ התקשורת, להנחות על החזרת האקדח בו ביום.
אך ההנחיה ההיא הייתה היוצא מן הכלל. בְּרגיל הנוהל הוא להחרים את הנשק החוקי מהיהודי המותקף, ולא חשוב שהוא יוצא סיירת, משרת במילואים או סתם אזרח טוב ללא עבר פלילי. תשאלו את תושבי לוד, שהותקפו בימי "שומר החומות". נשקם החוקי של המותקפים נלקח מהם לחודשים ארוכים. נשקם הלא חוקי של התוקפים, עדיין פזור בעיר. כך שהצהרות על "מלחמה חסרת פשרות בטרור", לא יעזרו ללא ביטוי מעשי בשטח.
אם הקבינט באמת מעוניין לעצור את גל הטרור, זו ההנחיה הראשונה שעליו לתת לשר לביטחון הפנים עמר בר לב, בישיבה היום: ביטול מוחלט של החרמות נשק מאזרחים מותקפים, כולל הפסקת התירוץ המגוחך כאילו מדובר בבדיקה בליסטית. ברוח דברי חכמינו, הצדק הבסיסי הוא לייצא תוקף נשכר.
