נהיה נחשונים, נהיה אנחנו הנס

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אז בואו ננסה: עבדים היינו ועם תודעת עבדות זו יצאנו ממצרים. ולמרות הקושי והציווי להשליך את בנינו ליאור והעבודה הקשה, זעקנו כי הכבידו עלינו את העבודה. ולא ביקשנו להיגאל, כי כמו הפיל ההוא, שקושרים את רגלו בחבל ואחר כך בחוט, והעולם שלו מגיע עד לרדיוס המעגל, גם רוחנו העבדית לא ידעה לבקש חירות. היא ידעה תלות וקטנות מחשבה והישרדות פיזית בלבד.

רק למשה, שגדל בבית המלך, היתה רוח שמאפשרת חלום, שיכולה לבקש מעבר למציאות של תלות האסיר בכולאו. ורק הוא יכול היה להרים את ידו על המצרי ולהכות אותו, אף שהיו שם יהודים רבים. אף על פי שמאות שנים היו שם יהודים רבים, מעולם איש לא עשה זאת לפניו. אז, ורק אז, נפתחה האפשרות ליציאה מהגלות הזאת, מהעבדות הזאת. אבל אנחנו סוטים מהנושא.

כאמור, עם ישראל יוצא ממצרים. יוצא בבהלה, במהירות, בפחד מוות. ועוד לפני שהוא, שאנחנו, מתחילים לסמוך על המנהיג החדש הזה והאל החדש לנו הזה, אנחנו שומעים שעטת סוסים. לפנינו הים, מאחורינו גדודי פרעה דוהרים לעברנו. ואנחנו רואים שטעינו. שזה הסוף. הפחד משתק. אתם יכולים לדמיין את עצמכם שם, על גדות הים? ומתוך הייאוש מניף משה את המטה, והים נבקע ואנחנו עוברים והגלים סוגרים על המצרים. זוהי הצלה של הרגע האחרון, וכולה בידי שמיים, ובידי משה, שליח האל. אנחנו מנסים להסדיר נשימה.

לכאורה סיפור פשוט, אבל חז"ל זיהו בו סכנה גדולה. הם ידעו שאם נתחנך על סיפור זה, נצפה לנס מהשמיים בכל פעם שנהיה במצר (ראו יציאת אוקראינה היום - כמה מעטים יצאו מראש, כמה רבים זועקים לנס היום). וחז"ל ידעו שלא תמיד יהיו משה ומטה ונס. וסבי ע"ה, ישראל אלדד, כתב שבימינו לא היה נס כזה, "וכמספר יוצאי מצַרים פי עשרה טבעו בים הדם והגזים, בים־הסוֹף".

לכן הוסיפו חז"ל סיפור שאין לו זכר בתורה. הוא הסיפור על נחשון בן עמינדב, שלא חיכה למטה של משה, אלא עשה את עצמו למטה וקפץ לים. בסיפור החז"לי, מעשה חירותי זה, נחשוני זה, הוא שבקע את הים והציל את ישראל. כמה נועז מעשה חז"ל כאן.

וכך כתב סבי: "שהרי יש בו כמו ליטול את הנס מידי שמים, אך יש בו כדי ללמד: גם ניסים משמים לא יועילו, אם לא יהיה מעשה מופת של בני־אדם... אלפי שנים בהן עמדנו על גדות ימים של אימים, בהם רדפונו וגם רצחונו. עד שקם דור נחשונים, ושמם בתכלית הפשטות: 'ציונים' - חלוצים, לוחמים, מתנחלים - והבקיעו ימים רבים וסוערים, של גויים עוינים, אך גם מבצרי־יהדות, התנגדות של אבות הזועקים לאלוהים, של אימהות קורעות שמים בבכיין... שמים אולי נקרעו, מים לא נקרעו. ארץ לא נכבשה בבכי ותפילה כי־אם בידי הנחשונים, בגופם, בהתנדבותם".

וגם אנחנו, ביוצאנו אז והיום מהמצר, נעשה את עצמנו מטה, כי אנחנו בני חורין ויודעים לא לסמוך על הנס, כי אנחנו יכולים להיות הנס.