יהודי אירופה ישלמו על החולשה הבינלאומית

גם אחרי שבוע של לחימה, אין איש יודע אם ולדימיר פוטין ינצח או יפסיד. האם פלישתו לאוקראינה תשביע את רעבונו להרחבת הטריטוריה הרוסית, או שהוא יחתור לכבוש ארצות נוספות? יש הרבה ספקולציות ומעט מידע ממשי לגבי מניעיו של פוטין, וכתוצאה מכך - תחזיות שונות לגבי התרחישים האפשריים בעתיד.

אחד המניעים העיקריים לפלישה לאוקראינה הוא דמוגרפי: האוכלוסייה הסלאבית האירופית של הפדרציה הרוסית סובלת מירידה חריפה, בעוד משקלם של העמים האסייתיים בתוכה גדל והולך. אוקראינה עשויה לשמש מאגר של דם סלאבי, שיפצה על הגירעון הדמוגרפי ברוסיה. אבל אם אכן הדמוגרפיה היא מניע עיקרי של פוטין, אזי "רוסיה החדשה" (חצי האי קרים) ו"רוסיה הקטנה" (אוקראינה) לא יספיקו כדי להרוות את צימאונו, ואנו עלולים לראות טנקים רוסיים דוהרים אל "רוסיה הלבנה" (בלארוס) ואל מולדובה. אם המערב לא יהיה נחוש להגן על גבולו המזרחי, בהחלט עלול להתרחש "אפקט דומינו", שיזרע בהלה במדינות מרכז אירופה. יתר על כן, שיתוק בינלאומי עלול לאותת על אתוס חדש - או יותר נכון, אתוס חדש־ישן - תחייתו של המודל האימפריאלי.

למעשה, האמונה כי המערב יהיה מסוגל להגן על מדינות קטנות מפני משטרים שאינם ליברליים הופרכה לראשונה בהסכמה שבשתיקה אל מול הפלישה הרוסית לגאורגיה ב־2008, ונידונה למוות בפיאסקו "הקו האדום" של אובאמה בסוריה, ב־2012. מסר ברור שוגר למשטרים התוקפניים והבריוניים של סין, רוסיה ואיראן: אנשי המערב הליברלים הם אינדיבידואליסטים מדי ומפולגים מכדי שיוכלו להתנגד לפולשים נחושים בדעתם. המערביים טובים בהארת מונומנטים בצבעי דגל אוקראינה ובהפצת הודעות בפייסבוק על אודות הזדהותם עימה, אך הם שקועים מדי ברלטיביזם ההדוניסטי שלהם מכדי לשלוח את בניהם לסכן את חייהם בשדות הקרב של מלחמה נגד אי־צדק.

האיחוד האירופי, התלוי בגז רוסי והרדוף רגשות אשמה בשל עברו הקולוניאליסטי, אמנם החל להטיל על רוסיה סנקציות כלכליות חריפות, אך דיפלומטים רוסים עדיין לא גורשו. בדומה לתגובותיהם על הפרות קשות מאוד של זכויות האדם בסוריה, באיראן ובסין, קרוב לוודאי שהאירופאים ייתנו עדיפות לתועלות קצרות טווח המרוכזות בהם עצמם, על פני הקרבת קורבנות אמיתיים וכואבים הנדרשים כדי להגן על ערכי ועקרונות הליבה שלהם.

כדוגמתם של בשאר אל־אסד, אבראהים ראיסי ושי ג'ינפינג, גם ולדימיר פוטין בז לאירופאים, ששכחו כי דיפלומטיה ללא כוח צבאי אמין אינה שווה הרבה. הוא מנצל את מה שנתפס בעיניו כמנהיגות אמריקנית חלשה, משותקת, הלוקה באובססיה אנטי־סינית, שככל הנראה עומדת לחתום על הסכם עם האייתוללות של איראן.

בצילה של השואה, נהנו יהודי אירופה מתקופת חסד ייחודית בת שבעה עשורים, הודות לאתוס הליברלי שהשתיק את האנטישמים מבית וגינה את המלחמה בתור אמצעי מדיני בזירה הבינלאומית. אם האירופאים אינם מוכנים ללחום כעת למען ערכיהם הליברליים בזירה הבינלאומית, ניתן לשער שיתנהגו באותו אופן בזירה הפנימית.

אל מול לחצם של אנטישמים השואפים להרחיק את היהודים מבתי הספר הציבוריים ומזירות ציבוריות אחרות, אירופה עלולה פשוט להיכנע לתהליך הדה־לגיטימציה של ישראל ושל היהדות. במצב של שפל כלכלי, תנודות דמוגרפיות בשל הגירה זרה מאסיבית ובלתי נשלטת, וכרסום האמונה כי הפוליטיקאים מסוגלים להגן על אזרחי מדינתם - ליהודי אירופה יש סיבות טובות לדאגה. תהליך זה מתרחש כבר עכשיו במדינות הגובלות באוקראינה, אך הוא עלול להתפשט אל מדינות נוספות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה. הניסיון מלמד כי אנרכיה והתעלמות משלטון החוק הן תמיד בגדר חדשות רעות עבור "מיעוטים שהם טרף קל", כמו היהודים.

אם האירופאים לא יהיו מוכנים להילחם למען ערכיהם, אירופה תיחרב והיהודים ייאלצו לעזוב, או לכל הפחות - להידחק לשוליים.

הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI)