רצון הבוחר הפך להמלצה בלבד

במסדרונות הכנסת ובפיותיהם של פרשנים ויועצים פוליטיים, מתגלגל לאחרונה תרחיש קואליציוני שאמנם נראה מוזר אך קנה לעצמו אחיזה במציאות. על פי התרחיש, בשלב כזה או אחר עשוי יו"ר כחול לבן, שר הביטחון בני גנץ, להפיל את הממשלה ולהחליף אותה בברית עם הליכוד, זאת כמובן תמורת כניסתו לתפקיד ראש הממשלה.

האופציה הגנצית הזו נלחשת כבר כמה חודשים, אך בשבועות האחרונים, על רקע משבר הפנסיות והמרי שהוביל גנץ בתוך הממשלה, תפסה אחיזה במרכז הבמה. עיתונאים איימו כי אם ייצא תחריש כזה אל הפועל, יהפוך השר גנץ למוקצה, הליכוד משך בשבוע שעבר הצעה להקמת ועדת בדיקה לפרשת "המימד החמישי" כ"מחווה" לגנץ, ואוזן רגישה תבחין כי בנאום שנשא השבוע יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו נגד מה שהוא מגדיר רפיסות הממשלה מול הסכם הגרעין המתגבש, לא הוזכר שמו של שר הביטחון בשעה שרה"מ נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד ספגו את מרב הביקורת.

הרעיון להפיכת גנץ לראש הממשלה תמורת עריקה מזו הנוכחית הוא אולי בדיוני ואולי אפשרי, אך אין לדבר חשיבות מכיוון שכך או כך מדובר ברעיון עוועים, כזה שאם יתממש - יעקר מתוכן בפעם השנייה בתוך פחות משנה את הצבעת האזרחים בקלפי. אפילו עצם הפלרטוט איתו אינו דמוקרטי ואסור שיעמוד על הפרק.

292 אלף אזרחים הצביעו כחול לבן בבחירות האחרונות, שישה אחוזים מהמצביעים בלבד. מציאות שבה מי שזכה למספר קולות נמוך כל כך ולתמיכה ציבורית לכל היותר בינונית יהפוך לראש הממשלה, נוגדת כל ערך ימני ולמעשה כל ערך דמוקרטי.

גנץ אינו ראוי לתפקיד ראש הממשלה - לא מההיבט של הרמה האישית או המנהיגותית - אלא מכיוון שרוב מכריע של הציבור בחר שלא לראות בו ובמפלגתו ראויים להוביל את המדינה. העובדה שכרגע יושב בלשכת ראש הממשלה אדם שזכה לתמיכה קטנה אפילו יותר אינה מצדיקה מהלך דומה נוסף, אלא ממחישה כמה הוא פסול.

אם התשובה לשאלה מי יכהן בתפקיד ראש הממשלה אינה נגזרת ממספר הקולות שזכה בהם המועמד, אלא רק כתוצאה מסיטואציה פוליטית אקראית, מדוע שלא נוותר על ההצבעה מלכתחילה וניתן לפוליטיקאים לקבוע מי משחק עם מי ומתי בהתאם לאינטרסים הצרים המובילים אותם? איזו חשיבות יש להטלת פתק בקלפי אם הפתק כלל לא נספר ואינו חלק מהמשוואה הדמוקרטית?

ולא מדובר רק בפיגוע בלב הדמוקרטיה, אלא גם בפגיעה אנושה בכל ערך ימני. עיוות הכרעת הבוחר אינו ימני, והעתקת הכוח מהבוחר אל האיש שהפך ללשון מאזניים היא ההפך מהתפיסה הימנית הבסיסית שהעם הוא הריבון והמכריע האחרון.

ניצחון אינו חזות הכל בעולם הפוליטי, ואין סכנה גדולה יותר ליציבות הפוליטית והדמוקרטיה מלהפוך אותו לדבר שמותר וכדאי להשיג בכל מחיר. יש מחיר, והוא ביטול רצון הבוחר והמעבר משיטה שבה הכרעת הרוב קובעת לעריצות המיעוט. ובמקום שבו יש עריצות, לעולם לא תהיה דמוקרטיה.