חטא החולשה ועונש המלחמה

מלחמה מעלה לתודעה סוגיות ערכיות מן המעלה הראשונה. אלו מעצבות לקחים תרבותיים והיסטוריים, המוטמעים בהכרת האומות. בימים האחרונים מתברר כי התוקפנות הבוטה של פוטין מעוררת בקרב ההנהגות והאליטות במערב הדמוקרטי נכונות לשקול מחדש מרכיב מכריע במשקלו בהשקפת עולמן, הנוגע לשימוש בכוח.

אליטות אלה באירופה, ולאחרונה גם בארה"ב, העמידו במרכז עולמן את הסלידה מכוחנות ואת האשליה שהחירות אפשרית בלעדיה. בגילוייה המובהקים גובלת השקפה זו בכמיהה לרפיסות ובהתמוגגות מחוסר אונים. הגילויים הללו חלחלו, מאז מלחה"ע השנייה וקריסת בריה"מ, מחוגים קיצוניים אל הזרם המרכזי. המלחמה בלב אירופה מערערת תפיסה זו בקרב מי שמוכן להתמודד עם המציאות.

המפנה העמוק ביותר התחולל בגרמניה, בהנהגת קנצלר מהמפלגה הסוציאליסטית. בניגוד להחלטה המגוחכת ערב המלחמה לשלוח לאוקראינה 5,000 קסדות, שולחת גרמניה עכשיו טילי נ"מ נישאים ונשק נ"ט. בצעד דרמטי והיסטורי, החליטה להכפיל את תקציב הביטחון. האיחוד האירופי "שבר את הטאבו" על אספקת נשק ופינלנד שלחה, לראשונה, נשק לאזור מלחמה. מדינות אירופה הסירו התנגדותן להגבלת השימוש הרוסי במערכת הסליקה סוויפט וסגרו את השמיים למטוסים רוסיים.

מה שנשכח באליטות המערביות בשלושה דורות בלא מלחמה בלב אירופה, ובעקבות הצלחתן המסחררת של הדמוקרטיות בהבטחת חירות ואיכות חיים חסרת תקדים, היא העובדה שלכל אלה נדרש תנאי מוקדם: ה"טובים" צריכים להיות חזקים כדי למנוע מה"רעים", בהפעלת כוח או בהרתעה כוחנית, לשלול את החירות ולטמא את איכות החיים. לא מדובר בהבחנה בין מלאכי שרת לבין בכורי שטן, אלא בין חברות דמוקרטיות, פתוחות ופלורליסטיות לבין משטרי דיכוי אלימים ותוקפניים.

המהדרים באליטות הללו הכחישו את קיומם של "רעים" וטענו שאלה "הומצאו" על ידי מחרחרי המדון במערב, כדי לגמד את מסע הניצחון האוטופי של שוחרי השלום ואחוות האדם. אוקראינה כפתה עכשיו על מי שמחובר למציאות לשוב להבנה בסיסית בהתנהגות החברה האנושית: "הרוצה בשלום, ייכון למלחמה". הכלל הזה, המופיע כבר אצל אפלטון, מצוטט מהסופר הרומאי וגטיוס, בלוויית הסבר: "איש אינו מעז לאיים או לפגוע בכוח שעליונותו במלחמה ידועה". "עליונותו במלחמה" אינה מתמצה בגודל הצבא, באיכותו וביכולותיו. היא מקיפה גם את נכונות האומה להילחם ואת נחישותה של ההנהגה. כאשר האומה מתמכרת, כמו באירופה, לאידיאולוגיה של חולשה ועליבות, נמנעת מהשקעה בביטחון ומאמצת אגדת עם בדבר משקלה המכריע של "הקהילה הבינלאומית" בקידום השלום, יכולים ה"רעים" להתעלם ממדינות היבשת. כאשר הכוח הצבאי האמריקני חזק מכל אחר, אך אין גיבוי ציבורי רחב להפעלתו והממשל מאמץ רפיסות אירופית ומוותר מלכתחילה אפילו על הרתעה כוחנית, יכול פוטין לפעול ללא חשש בתוקפנות בוטה בקרים ובקייב. לאחרונה חזה פוטין בכניעת האמריקנים ובעלות בריתם לאיראן החלשה והפגיעה, המכתיבה את מלוא רצונה בשיחות הגרעין.

חולשה כזו בקרב ה"טובים" היא אם כל חטאת, המוליכה להשתלטותם של ה"רעים". זה אינו רק פגם פוליטי ואסטרטגי. זו תועבה ערכית ומוסרית. כאשר ה"טובים" חזקים, בפועל או בפוטנציה, מוטלת עליהם חובה מוסרית, ברוח האצילות המחייבת, להגן בכוח על החירות נגד ה"רעים", המנסים לשלול אותה בתוקפנות פוטינית. זו אינה משימה אלטרואיסטית: הם מגינים בכך על טעם חייהם, על חירותם שלהם ועל אורח החיים שבחרו. אליטות דקדנטיות ומעוותות ערכים הצליחו להציג את הנכונות להשתמש בכוח כניגוד לחירות האדם, בעוד מדובר בחומת המגן היחידה המאפשרת את קיומה מול המתנכלים.

חולשת ה"טובים" הביאה עלינו מלחמה באוקראינה. הכמיהה לחולשה מושרשת עמוק, בעיקר באירופה המערבית, אך עכשיו לפחות יש סיכוי שהטראומה תאפשר לבנות כוח ולגייס תמיכה ציבורית לנכונות להשתמש בו כמוצא אחרון, באופן העשוי ליתר את הצורך להילחם בפועל.