"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תחלואת הקורונה: הממשלה נגד המציאות

שיאי החולי היו לייצר שידוד מערכות כללי והמאבק על החיים עצמם לעמוד בראש סדר העדיפויות הממשלתי • למרבה התדהמה, בממשלה לא מתעניינים במתרחש בבתי החולים שמתחת לאפם

,עודכן
0השמעה
לא עוד. חולים במחלקת קורונה בביה"ח ברזילי (ארכיון)., צילום: אי.אף.פי

בדברי הפתיחה לספר המטלטל "חידת הייסורים", היטיב רוני רדמן לתאר את מציאות חייהם של המתמודדים עם חולי וקשיים בריאותיים. לפני שנים כתב כי בצד ההתמודדות הרפואית, נאלצים המאושפזים גם להשלים עם האדישות לגורלם מצד אלה המצויים ביקום המקביל, יקומם של האנשים הבריאים: "אתה מסתכל על העולם האחר, הנורמלי, ושואל כיצד? איך ניתן לקבל שיש אנשים שחיים כאן מבלי לדעת שיש כאן עולם שכן? מבלי לדעת שבמרחק נגיעה מתנהלת מלחמה, מתנהל קרב על כל נשימה, מתנהל קרב על הליכה עצמאית לשירותים. מתנהל קרב של אדם כדי להיות נורמלי".

נזכרתי בדברי רוני כשזומנה לי בשבוע שעבר גיחה לא מתוכננת אל עולם החולי. את העילות הרפואיות שבעטיין ביליתי בבית חולים ירושלמי ירפא וישכיח הזמן, אך לצלקת התודעתית שצרב ליל השהייה הארוך בחדר המיון העמוס לעייפה - אין מזור ואין תרופה.

את החוויה קשה לתאר במילים. קשה להסביר, למי שלא חווה את המצוקה מכלי ראשון, את מראה המסדרון הארוך, הצר והאינסופי שמחוץ לחדר המיון, שהפך מפאת הנסיבות לחלק אינטגרלי מהמוצב הקדמי של בית החולים. את המיטות המסודרות בצפיפות משני הצדדים, כמעט דבוקות זו לזו, כשחולי נוגע בחולי, אנחה באנחה. ללא יכולת תמרון וללא פרטיות, צמודים זה לזה חולים מלאי חשש, בני משפחה חסרי אונים ואנשי צוות רפואי הנאלצים לתמרן במרחב שעלה על גדותיו, וידיהם, לעיתים, קצרות מלהושיע. הסבך האנושי מזכיר ציורים מימי הביניים המתארים את תוצאותיה של מגיפה מחרידה. הסבל האנושי המרוכז מזכיר ציורים מימי הביניים המתארים את השאול עצמה. ייאוש עומד באוויר. הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה־ארוכה.

שיאי הדווי שיצרה הקורונה צריכים היו לייצר שידוד מערכות כללי. המאבק על החיים עצמם, על המשאב היחיד שאין לו כל תחליף, אמור היה לעמוד בראש סדר העדיפויות הממשלתי. שר הבריאות חייב היה להתייצב בקו האש והדם ולהקדיש את כל יכולותיו למתן פתרונות למערכת הבריאות הקורסת. למרבה התדהמה, הנציגים הממשלתיים שנבחרו כדי לדאוג לרווחתו של הציבור, אינם מתעניינים במתרחש בבתי החולים שמתחת לאפם. במקרה הרע יותר, הם דווקא מתאמצים לשווק הדחקה וחוסר עניין מופגן. אל המוות הם מסרבים להיישיר מבט, ובשל כך נאלצים כולנו להשפיל את עינינו.

כשמקור מדיני בכיר (שננחש מי?) תדרך בשבוע שעבר היישר מבחריין וציין כי ההתמודדות הישראלית עם הגל החמישי של הקורונה "היתה הצלחה אדירה", וכשלשר האוצר חשוב מאוד לציין כי הוא "שלם לגמרי" עם מותם של יותר מאלף חולים בגל זה, ברור כי הפער בין המתרחש בעולם החולי לבין מחוזות ה"נדמה לי" הפוליטיים אינו ניתן לגישור. בהצהרותיהם מבהירים נבחרינו הנוכחיים כי גורלם של השוכבים במחלקות המתפרקות אינו נוגע להם, ושאת המציאות שבה כבר מתו 10,000 חולי קורונה הם הצליחו לנפנף, משל היתה יתוש אנופלס טורדני. הסירוב הממשלתי להתמודד עם המשבר הבריאותי הוא ניסיון להיאבק ולהכחיש את תודעת המציאות עצמה. אוי ואבוי לכולנו אם המציאות תהיה זו שבסוף תפסיד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר