ברדוגו וברקאי כתמונת ראי ישראלית

בשבועיים החולפים נפרדנו משני פרשני רדיו פופולריים: רזי ברקאי ויעקב ברדוגו. שניהם אנשים פרטיים עם סיפור חיים אישי. בו בזמן, השניים מייצגים שבטים, מחנות מגובשים, שניתן לכנותם: ישראל של ברקאי לעומת ישראל של ברדוגו.

ברדוגו נולד וגדל להורים ממשפחה דתית שעלו ארצה ממרוקו היישר לעיר הפיתוח לוד. אביו היה איש "חירות" שהעריץ את מנחם בגין. הקול קול יעקב, אבל הדיו מתגלגלים אחורה לשושלת רבני בירדוגו המפורסמת מהעיר מכנאס. ברקאי נולד וגדל בחולון לאב איש "ההגנה", המחוברת לתנועת העבודה; את דרכו המקצועית החל בעיתון ההסתדרות "דבר" ובמעלה הדרך שידר בקול ישראל ובגלי צה"ל של הימים ההם, כלומר בחממת ההגמוניה.

מבחינת הפופולריות, אין סימטריה: שיעור ההאזנה לתוכנית היומית "וילנסקי־ברדוגו" עמד על יותר מ־600 אלף מאזינים ביום; בתוכנית המקבילה -"מה בוער" - כ־200 אלף. למרות היותם מיעוט, הישראלים של ברקאי נטועים עמוק בתודעה של בעלי בית. "אני מרגיש שהמדינה בורחת לי", הסביר ברקאי כאשר פרש. הם בעלי הבית - וזולתם אורחים.

ברדוגו הוא פרשן־סנגור. ברקאי הוא פרשן־מחנך. הפוזיציה המחנכת, שלה הדים ברורים ממסורת תנועת העבודה, מעוררת יראת כבוד, והיא בהחלט מבורכת. אבל היא נגועה באלמנטים סובייטיים. לפי מודל החינוך הסובייטי, המחנך נוטה לדחוק הצידה את המסורות והרקע המוקדם של התלמידים־ילידים (הפרה־קונספציות התרבותיות) מפני הערכים "הנכונים". לפי המודל הסובייטי, לא אתה מחליט מי יהיו נציגיך עלי אדמות אלא אנחנו, המורמים מעם. מכאן מוטיב מעניין: עבור רבים בישראל של ברקאי, בחירי העם (כנתניהו ובגין) הם מניפולטורים ולא באמת מייצגים את העם באורח אותנטי.

יש מצב שהברקאים יכירו באותנטיות ובמסורת של היריב, אבל הפריבילגיה הזו שמורה רק לאויב הפלשתיני. כך היה בראשית שנות ה־90 כאשר הברקאים הטיחו בימין כי "לא אנחנו נקבע מי יהיו נציגי הפלשתינים", ותבעו להכיר באש"ף־תוניס, ובראשו רב־המחבלים ערפאת. הסוף ידוע. כך, אולי לא במקרה, נמצא ברקאי מעניק בשידוריו במה למחבלים עם דם על הידיים.

ברקאי הוא המובן מאליו, ברדוגו היוצא דופן. הברדוגואים טעונים צידוק מתמיד לקיומם, ולכן יקבלו פינה ברדיו במסגרת אפליה מתקנת, או על תקן עלה תאנה. לעומתם, חברי חוג ברקאי יקבלו את מקומם במסגרת היותם "מקצועיים". הם ידברו גבוהה־גבוהה על הכלה ושוויון, ויסננו את הברדוגואים בשל סגנונם הוולגרי. אבל את קריטריון הסגנון הם לא יחילו על חבריהם למחנה.

כך, למשל, את מחאת חבריהם מבלפור, שהחצינו את דעותיהם בסגנון בוטה, ימסגרו כ"מחאה", "דמוקרטיה" ו"אמנות". התוצאה: הישראלים של ברדוגו נדחקים אל השוליים פעם אחר פעם (פריפריאליזציה), בעקבות כך נוטים "להתפוצץ", ואז חברי חוג ברקאי שוב שולפים את התירוץ לדיכויים: לכם סגנון המוני ולא ראוי. נכון. זהו הסבר מרקסיסטי ולכן מוגבל.

אבל באופן מעניין, אנשי ברקאי מאמצים אותו רק כאשר מדובר על המיעוט הערבי "המדוכא", ולא על הציבור הימני המדוכא על ידם. סטנדרט כפול.

הישראלים של ברקאי לא בהכרח מדירים את המזרחים. להפך. ברוח הגל הפרוגרסיבי ורעיון הגיוון, הם מכילים ומחפשים אותם בנרות. אבל הם תרים אחר מזרחים מזן מיוחד: המחוקים, אלו המעורטלים מהלאומיות והמסורתיות הבריאה. במידה שיימצאו מתי מעט כאלו, אותם מזרחים יזכו לפינוק, פרסים ויוקרה. על הדרך יעברו תהליך של מחיקה וחינוך מחדש. דה־סוציאליזציה ורה־סוציאליזציה.

מצב עניינים זה דורש תיקון. אם חפצי חיים אנו, הישראלים של ברקאי יצטרכו לעדכן את מערכת ההפעלה ואת ההגדרות של "הדמוקרטיה" שבה הם מתהדרים. הישראלים של ברדוגו יצטרכו לצופף שורות ולהשיב מלחמה כדי לכונן בארץ הזו את ישראל של כולם.