במקום מנהיגות - הפרחת בלוני ניסוי

ערב מלחמת המפרץ הראשונה, בהתבסס על חומרים שלא כולם היו אותנטיים ועל חרדה כוויתית ממשית, נחשף הציבור האמריקני למצוקתם של מי שחיו תחת סכנת פלישת סדאם חוסיין לארצם. כאשר הנשיא בוש האב הכריז כי אמריקה לא תעמוד מנגד וכי ישלח את צבאו לאזור - התמיכה האמריקנית היתה בשמיים, וזאת אף ששום אמריקני לא הכחיש כי בוש יגרוף רווחי לוואי מן המלחמה. הרי כל מלחמה צודקת מפרנסת גם חברות נשק או פוליטיקאים.

אך בוש לימד את אמריקה כי ערכיה שלה נרמסים - כבוד לאומי, כבוד אנושי, כבוד ליברלי וכבוד דמוקרטי - ושיש רגעים שבהם צריך להילחם באתוס הרע בשם האתוס הטוב. האמריקנים המשיכו לתמוך במלחמה אף לאחר שלמדו, כך גילו המחקרים, שחלקים מסיפורי הזוועות שפורסמו על מעשי העיראקים בכווית היו מוגזמים, ושספק אם בידי סדאם ואנשיו היו בכלל כלי נשק לא קונבנציונליים.

מחקרי התקשורת שנעשו לאחר אותה מלחמה המחישו את עוצמת המנהיגות: כאשר זו נחושה וכריזמטית - היא סוחפת ומשכנעת. "החברה הליברלית", זו ה"רגישה לאובדנים", ה"אפאתית" או ה"אינדיבידואלית", אינה בהכרח כזו. כוחו של המנהיג בעיצוב סדר היום והפסיכולוגיה של ההמון עצומה, אז וגם היום.
אלא שלתוך הוואקום הנוכחי לא נכנס שום מנהיג, ומי שאמורים להיות מורי הדרך של העולם החופשי, זה שצריך להילחם על ערכיו, בחרו להיות לכל היותר פרשנים, או בוחני דעת קהל.

בסוף השבוע הנוכחי חזינו באחד מן המחזות התקשורתיים מכמירי הלב ביותר מתחום המנהיגות. בתחילה היה זה הנשיא ג'ו ביידן, שכמו אחרון פרשני ה־CNN אמר כי הוא "מעריך שפוטין יתקוף את אוקראינה בימים הקרובים", כדי לעורר את דעת הקהל, לא בעולם אלא בציבור האמריקני. הוא אף שלח את נד פרייס, דובר מחלקת המדינה שלו, שישמש גם הוא פרשן, שהגיב על הכלים והחיילים הרבים שרוסיה מרכזת בגבול באומרו: "הייתי חייל בעצמי... אלה לא דברים שאתה עושה אם אתה מתכוון לארוז וללכת הביתה".

הגדיל לעשות בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, מעריץ של צ'רצ'יל, שבסדרת ראיונות העריך כי לא רק שרוסיה מתכננת לפלוש לאוקראינה מחבל דונבאס, שנמצא במזרחה, אלא שלטעמו היא כנראה תפלוש במקביל גם מבלארוס וגם מהאזור הסובב את קייב.

אלו הם שני מנהיגים שלו היו עולים במקביל לנאום ולטעון כי העולם החופשי בסכנה, ושהחליטו כי צבאם יעשה כל אשר ביכולתו על מנת לעצור את הטירוף הרוסי - היו כנראה זוכים לאהדה עממית חסרת תקדים הסוחפת מדינות נוספות. רק שהפעם הם זרקו פרשנויות לחלל האוויר וציפו, אולי שיוועו, לתגובות "ספונטניות" מצד עמותות אזרחים או וטרנים שיאיצו בהם לפעול. לא מעלים על דעתם, חלילה, לעשות משהו פרו־אקטיבי.

אלו לא מנהיגים המייצרים סדר יום, אלא לכל היותר קוראי סדר יום המנסים בעדינות לייצר ניסוי כלים קטן ולחזות בהשלכותיו, שמא יעניק להם לגיטימציה לשלוח עוד טייסת או להכריז על עוד סנקציה. ביידן וג'ונסון, כך נדמה, כלל לא מודעים לעובדה כי בכוחו של המנהיג לעצב את המסגור, את הטון, את העמדה ואת הפסיכולוגיה הפוליטית של הציבור והתקשורת, ובמקום זאת בורחים ממנהיגות כמו מאש.

ואי אפשר בלי מילה על המרחב הישראלי: אם אנו נהיה במצוקה דומה, בסכנה של פלישה רבת חזיתות או מתקפת טילים שמולה נתקשה לעמוד - בל נצפה לסיוע אוטומטי מצד עמיתים המכנים עצמם בעלי ברית. אלו יפנו אל דעת הקהל במדינותיהם ויסבירו להם על מצוקות הישראלים, על כך שסביר שאוטוטו יהודים יישחטו שם בירושלים. הם יבדקו ויגששו בדעת הקהל אם הדבר יוביל לאיזו הפגנה כלפיהם בוושינגטון שתאיץ בהם לשלוח סיוע כזה או אחר לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. נקבל סימפטיה ואמפתיה, אך עד שסיוע צבאי יתממש - בעצמנו נידרש לעמוד אל מול התופת והאש.