משבר המוסדות הממלכתיים

אמת כמעט טריוויאלית היא שאזרחים בדמוקרטיה חייבים לכבד את שופטיהם, גם כשיש ביקורת כלפיהם. ללא כבוד לשופטים, נגלוש לאנרכיה מסוכנת ונאבד את הריבונות המשותפת שלנו. לכן יש צדק בדברים שכתב בנימין נתניהו אל השופטת אסתר חיות, ובהם הבהיר כי הוא מתנער מדבריו של דוד אמסלם.

מאותו טעם יסודי אנחנו חייבים בכבוד לא רק לשופטים, אלא גם לרשויות השומרות עלינו, המגינות מבפנים והמגינות מאויבים מבחוץ. אפשר להרחיב ולהחיל על כולם את המשפט העממי העתיק "כל הכבוד לצה"ל". זה משפט אזרחי תמים ויפה, ובכלל לא מיליטריסטי, להפך - אבל הלב נחמץ עד כמה שהוא נשמע מיושן ונוסטלגי ולא מתאים לימינו, ימי משבר כמעט בכל המוסדות הממלכתיים החשובים שלנו.

לכן, באותה נשימה, נתניהו גם טועה מאוד במכתבו לשופטת. לנוכח חוסר אמון חמור של ציבור רחב מאוד במוסדות הממלכתיים שלנו, חזרה שבלונית על החובה לכבד אותם גם תוך כדי ביקורת משיגה את ההפך ממטרתה. היום, הגנה על המוסדות הממלכתיים, שגורלנו אכן תלוי לחלוטין בשמירתם ולכן גם בתיקונם, מחייבת ביקורת חריפה עליהם. נכון, על הביקורת להיות מנומסת וח"כ אמסלם לא הצטיין בזה. יחד עם זאת, המציאות שאמסלם ביקר מקוממת ומעמידה במבחן גם את עצביהם של אנשים קרי מזג יותר ממנו.

לכאורה הדברים סותרים, אבל לאמיתו של דבר הסתירה שוכנת במציאות עצמה, וליתר דיוק במוסדות הממלכתיים שלנו עצמם: בבית המשפט העליון, במשטרה, בפרקליטות, ובמידה פחותה, אולי, גם בצבא ובשירות המדינה. כולם מכשירים יקרים מאוד ואף חיוניים לטיפוח הריבונות שלנו, אבל בכולם התחוללו תהליכי קלקול חמורים ובעלי אותו מבנה: המוסדות שלנו החלו לפעול נגד ההיגיון שלהם־עצמם.

ההיגיון של המוסדות הקרויים משטרה ופרקליטות במדינה דמוקרטית הוא הגנה על חירות האזרחים וכבודם. לכן לא סביר שהמשטרה תרגל אחריהם בחסות הפרקליטות. סביר יותר שהמשטרה תרגל אחרי ארגוני פשיעה. לא סביר שהיא תרגל אחר אזרחים, בהנחה שהם מועדים לפשיעה. לא ייתכן שהיא תניח את זה על נציגי ציבור או פקידים בכירים, עד כדי כך שהיא תעקוב אחריהם במתכונת של מדינת משטרה סטליניסטית. ואם התעורר חשד שכך קרה, כטענת המקורות של כתב "כלכליסט" תומר גנון והעיתונאי יואב יצחק, כי אז המשטרה עצמה, לו היתה נאמנה לתכלית שלה עצמה, היא שהיתה צריכה לדרוש שבודק ההאשמות יהיה גורם מוסמך וחיצוני, לא היא ולא הפרקליטות.

המשטרה והפרקליטות נשענות על אמון הציבור, והן אינן יכולות לצפות שהאמון יושב להן על סמך זיכוי עצמי שהן ינפקו לעצמן. כאשר זה מה שנעשה - המשטרה והפרקליטות הן הפוגעות בעצמן, לא אמסלם ולא נתניהו.

ההיגיון של בתי המשפט הוא כפיפותם והכפפת האזרחים לחוק. כאשר הם החלו ליטול לעצמם סמכויות חקיקה שלא כדין, על פי תורת הפרשנות המשפטית היצירתית שפיתח אהרן ברק, הם החלו לפעול נגד ההיגיון של עצמם.

זו היתה אזהרתו העמוקה של נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי.

בית משפט במדינה חופשית - להבדיל ממדינה אוליגרכית, כלומר כזו שמיעוט אליטיסטי הוא הריבון בה - אינו מקור הנורמות. הציבור קובע בה את הנורמות באמצעות נציגיו. בית המשפט מחיל נורמות על מקרים פרטיים ולעיתים מכריע אם חוק מסוים סותר את החוקה. אבל הוא אינו מחוקק חוקה, אלא כפוף לה, ולכן בית המשפט העליון בראשות חיות פוגע בתכליתו עצמו כשהוא מכריז שיש לו סמכות לתקן חוקי יסוד.

ההפיכה המשפטית של ברק ביססה את בית המשפט העליון על סתירה עמוקה: הוא אמור להיות כפוף לחוק, אך נטל לעצמו סמכות להפר אותו. לכן הוא־הוא שחתר תחת עצמו, ולא חריגות של אנשים מהנימוס. רק היפוך המגמה השתלטנית של ברק עשוי לתקן את מוסדותינו הממלכתיים ואת כבוד הציבור כלפיהם.