פאניקה תקשורתית, שלווה אוקראינית

קבלו עצה טובה למקרה שמי מיקיריכם שוהה או מתגורר בימים אלה באוקראינה: אל תדליקו טלוויזיה. רגע, רגע. זה לא שאני ממליץ חס וחלילה לא למלא אחר הוראות משרד החוץ, ואני גם מודה ומתוודה שאין לי באמת מושג מה עומד לקרות באוקראינה, כיצד ינהג הנשיא פוטין ואם יצלחו מאמצי המדינות הזרות להניא אותו מכוונות הפלישה; מה שאני כן מכיר ויודע זה האופן שבו מדווחת התקשורת על מה שקורה באוקראינה. יותר נכון: האופן שבו היא מדווחת על מה שקורה עכשיו ברחובות אוקראינה וכיצד חשים תושביה. ועל כן, אם ילדיכם בשליחות בקייב - אל תדליקו טלוויזיה. אתם תחטפו התקף חרדה. דברו איתם בטלפון, בשיחות וידאו, בסקייפ, רק אל תדליקו טלוויזיה.

לא צריך להיות גאון גדול או כתב מדיני חרוץ כדי להבין שיש פער בלתי נתפס בין האופן שבו מדווחת התקשורת על מה שקורה שם - לבין מה שקורה באמת. אפשר להיווכח בכך מתוך הדיווח עצמו. ממש מניה וביה. סבר פני המגיש/ה מתקדר, טון הדיבור נעשה דרמטי והכותרת מספרת על "חרדה ממשית בקרב תושבי קייב, בשל המתח הגואה ואי-הוודאות בדבר כוונותיה של רוסיה".

התמונה הבאה צריכה להיות של אגירת מזון, רחובות מוכי שידפון וירקון ונהירה היסטרית אל שדות התעופה. אבל זה לא בדיוק מגיע, ומה שכן מגיע הוא טעות אסטרטגית שערוצי חדשות מרבים לבצע, וזה ראיון עם תושב מקומי, שבשבוע האחרון בדרך כלל אמר: "כאן הכל רגוע". כי לעולם יהיה המרואיין בזירת האירוע רגוע יותר מהמגיש/ה באולפן. מדוע? מפני שהתושב בקייב יודע ששגרת יומו לא מופרעת כמעט בגלל האירועים. הוא יודע שבתי הספר פועלים כרגיל ושהחיים נמשכים כהלכה.

נכון שיש דאגה מפני הבאות, אבל דאגה אינה פחד, ובוודאי אינה היסטריה. וזה חשוב, מפני שהצופה הנבוך בישראל, למשל, רוצה לדעת מה הסיפור באוקראינה. חלק עיקרי, ואפילו קריטי, בסיפור של אוקראינה, הוא מה מרגיש ברגע זה ממש מישהו שגר במרכז דניפרו. לא מישהו שגר במרכז כרמיאל, כי הבחור בכרמיאל מרגיש מה שהוא מרגיש בגלל מה שהוא רואה בטלוויזיה הישראלית, שמדווחת על חרדה, בלבול, פחד ופאניקה ברחובותיה הקפואים - ובמציאות, מתברר, גם די רגועים - של אודסה.

והאמת היא שלא צריך להרחיק לכת כדי להבין את הפער הזה, שחוזר על עצמו שוב ושוב. כיצד מדמיין לעצמו אזרח תמים בלונדון, שלא יצא מימיו את עירו, את עירי שלי האהובה והרוגעת, שחוץ מפקקים איומים ברחובותיה אני חש בה כבגן עדן? הוא משוכנע במאה אחוז שחלקים ממנה הם עיי חרבות, שטנקים סובבים בחוצותיה והבזקי פצצות מאירים את לילותיה.

אני גר בירושלים, אגב. עבורו זו עיר בעימות מתמיד, מאז קיפח בה הדוד של סבו את חייו בפיצוץ במלון המלך דוד, וגם עתה מתכתשים בה היהודים והערבים עד מוות, ואין יום שבו אין אירוע פח"ע בחוצותיה, קטן כגדול. ואגב, כל זה ממש נכון, אבל לכו תספרו לו שרק השבוע נחגג בה פסטיבל אהבה, ושכדי להשיג שולחן במסעדותיה צריך להירשם חודשיים מראש. כי כל מי שקרא פעם על עצמו בעיתון יודע שסיפור אמיתי הוא אף פעם לא דברים שרואים משם.