התקוממות ערבית מבית

אין מילים יפות לתאר את זה. מה שמתרחש ברחבי הארץ הוא לא אחר מאשר התקוממות נרחבת של ערביי ישראל, שבחרו להביע הזדהות עם האויב הפלסטיני וארגוני הטרור שלו.

מדובר באירוע דרמטי, מהסוג שמהווה קו פרשת מים ביחסים בין המגזרים שמשמעויותיו עוד ידוברו רבות בשנים הבאות. מאז אירועי אוקטובר 2000 ישראל לא חוותה גל עוצמתי נרחב ומשולב שכזה של אלימות לאומנית מצד ערביי ישראל. שנים רבות של מאמצי שילוב, ישראליזציה, השכלה, העדפה מתקנת, ריפוי, איחוי וחיבור עלו הלילה בלהבות השמיימה בשורה ארוכה של ערים ברחבי הארץ.

כמעט ואין אזור גיאוגרפי בישראל שלא חווה מידה זו או אחרת של אלימות אזרחית קשה. ממרחבי הנגב - בו היה הלילה גל של הצתות, ניסיונות לינצ' ומהומות; דרך ערים מעורבות כמו יפו ולוד - שנראית הבוקר כמו אחרי מלחמת אזרחים; חיפה שסבלה ממהומות; כפרי הצפון ועוד. שימו אצבע על המפה ותמצאו שם את המיעוט הארידנטי שלכם, שעשה הלילה את כל המאמצים להוכיח שהמתונים יצאו פראיירים, ושהקיצוניים צדקו.

האמת חייבת להיאמר. בשורה התחתונה, ומבעד לכל המלל הפרוגרסיבי המעונב, האוכלוסיה הערבית בישראל שייכת באופן בסיסי ללאום אחר. לא מדובר בעוד "שבט" ישראלי, תת-מגזר הסובל מדיכוי אזרחי או מאפלייה. גם אם יש מה לשפר ברמה הזו, צריך לזכור שמדובר תמיד ברובד השני, בקליפה שעל פני השטח, בקרום שצף על המים. בשורש, במהות וביסוד: ערביי ישראל משתייכים לעולם הערבי שסביבנו. ועם כל הרצון הטוב, השילוב שלהם בישראל תמיד יהיה מלאכותי במידה רבה, ומותנה בשימור מידה חזקה וברורה של הרתעה ושיטור.

זה לא אומר שאין עתיד לחיים משותפים או לשילוב. עובדה שיש. אבל זה אומר משהו אחר: כשהם יידרשו לבחור בין המדינה היהודית לסולידריות ערבית, רבים מאוד מתוכם יבחרו באפשרות השניה.

אוהבים לדבר אצלנו על ריבונות ומשילות. משל מדובר בסוגיית שיטור אזרחית, כמו בשכונות ניו-יורק או בסלאמס של שיקגו. קצת יותר שיטור קהילתי, טיפה פחות "פרופיילינג" גזעני, והכל יהיה בסדר.

זו הטעיה. מדובר כאן במשהו אחר, בהמשך המאבק הלאומי רק באמצעים אחרים. מאחר שישראל ניצחה במלחמת העצמאות היא קלטה לתוכה אוכלוסיה נרחבת שהשתייכה באופן בסיסי לאויב. מאז נפתח תהליך ארוך ומתמשך של ניסיונות שילוב והכלה. קיר הברזל של ז'בוטינסקי עבד במידה רבה, וכשברור שמדינת ישראל כאן כדי להישאר, רבים מהאזרחים הערביים העדיפו לבחור בהשתלבות מאשר בהתקוממות. זו מגמה ברוכה, והיא חייבת להימשך. אבל התנאי הבסיסי שבלעדיו שום דבר לא יתקיים הוא המשך קיומו של קיר הברזל.

אם יש לקח אחד עקרוני מהמאורעות האחרונים הוא שאסור לקיים בישראל שטחי הפקר שאין בהם קירות ברזל נחושים. וזה מתחיל הרבה לפני גדרות בשער שכם או נתיבי צעדה של נערים משולהבים. מדובר במאמץ מתמשך ברמת היום יום. אם אנחנו שואפים לאפשר לערביי ישראל המעוניינים בכך להשתלב במדינה ולקחת בה חלק, מדינת ישראל צריכה להיות המונופול על הכוח גם במגזר הערבי. אסור להשלים עם שלטון הקרטל על האוכלוסיה הבדואית בנגב, אסור לקבל את משטר כנופיות הפשע בגליל, את מצבורי הנשק הלא חוקי, רשתות הסמים והעבריינות.

הלילה למדנו שזו לא סוגיה אזרחית, אלא לאומית. מי שחלש מול הפשיעה הערבית, יחטוף אינתיפאדה לאומנית.
ישראל היא אי של שפיות ודמוקרטיה במזרח התיכון. אסור שיהיה לנו ג'ונגל בווילה.