"סגירת מעגל" זה יותר מסיסמה

בשבוע שעבר נאם יו"ר הכנסת, מיקי לוי, בפני הפרלמנט הגרמני לרגל יום השואה הבינלאומי. הקשבתי בתשומת לב לנאום כולו. לא הצלחתי להיסחף אחר הדמעות שלו, וחשתי אי־נוחות גדולה מעורבת במבוכה. בניגוד למתבקש, שיאו של הנאום לא היה המלודרמה בסוף, אלא תוכן הדברים.

"עבותות הזיכרון הללו כורכות יחד את שני העמים שלנו, הישראלי והגרמני", אמר יו"ר הכנסת, ובהמשך: "ב־80 שנה הצלחנו, שתי האומות, לקום מתוך טראומה לאומית היסטורית ולהיבנות מחדש באומץ ובנחישות. שתי האומות שבין המוות לחיים בוחרות בכל יום בחיים".

המילה שמייצגת את רוח הנאום, הרעיון שהביא איתו לוי לבונדסטאג הוא "קלוז'ר" - סגירה, בעברית. סגירת מעגל, סיומה של תמה ומעבר הלאה לעתיד מבטיח.

אבל אין אפשרות לסגור משהו שלא רוצה להיסגר, וכדי שסיטואציה אנושית תיגמר ב"קלוז'ר" צריכות שתי האומות לעבור תהליך: בירור, הבנה, בקשת סליחה וקבלתה. בסוף התהליך יגיע הפיוס, השלמה כלשהי שתאפשר התנהלות משותפת, מרירה ומחוספסת ככל שתהא.
אלא שאני לא משוכנע שלוי הוסמך על ידי עם ישראל לסלוח. אין ישראלי אחד שיכול להרשות לעצמו לסלוח לגרמנים בשם מישהו אחר, לבד מעצמו.

כך תיאר יו"ר הכנסת את יחסי ישראל־גרמניה מעל במת בית הנבחרים הגרמני: "שתי אומות שעברו מסע יוצא דופן בדרך לפיוס ולביסוס הקשרים והידידות האמיצה בינינו". "פיוס"? מי שמך להכריז על הדרך לפיוס? חיים בינינו אנשים שראו את ילדיהם נשרפים באותה העיר שבה אתה עומד ונואם. רק אתמול עבר העם היהודי באש, ורק בנס יצא ממנה. מבחינה היסטורית, 80 השנים שחלפו מאז ניסו הגרמנים לרצוח את כולנו עדיין לא מספיקות. לא מספיקות להבין, לא מספיקות לעכל, ומכל הדברים שבעולם הדבר האחרון שהן מספקות זה את ההזדמנות להתפייס. בוא נחכה עוד 80 שנה ונבחן אז מחדש את סוגיית ההתפייסות.

איך ייראה בעתיד הפיוס המיוחל הזה - אינני יודע, אבל אני יודע לבטח שלאף אחד אין הזכות להגדיר אותו בתור "ידידות אמיצה". שום אזרח ישראלי לא יכול לקחת לעצמו את הרשות לסלוח לגרמנים ולחבקם אל ליבנו במסגרת "ידידות אמיצה" שעליה החליט, ביטוי שרק לשמעו מתהפכת הבטן.

הדבר היחיד ש"כורך יחד את שני העמים שלנו" הוא הגיהינום שהתגשם בבשר. שתי אומות ותא גזים משותפים לגרמנים ולנו, אלא שלנו אין הזכות לשכוח באיזה צד של תא הגזים עמדה כל אומה.

אני מצטער להודיע לכל מי שחשב אחרת, אבל אנחנו לא בנטפליקס. זו אינה העונה האחרונה של "היהודים והגרמנים". אדרבה, הסדרה רחוקה מלהסתיים.

התפקיד שלי הוא לא להרגיע את ילדיי. לא להוביל אותם לתוך "פיוס" מלאכותי. הם לא צריכים קלוז'ר, הם צריכים זעם. הם צריכים לשמר את הלהבה שבליבם, ולא לשכוח לעולם שהמקום שבו נשא יו"ר הכנסת את נאומו היה רק אתמול השער לסדנתו של השטן, ושאבותיהם של האנשים שבאוזניהם נישא הנאום היו משמשיו.