חרדית יותר וערבית יותר – כיצד ניתן להציל את ירושלים?

אני מודה, אני לא אוהב את חגיגות הדיכאון השנתיות בתקשורת סביב יום ירושלים. כאוהב ירושלים, כמי שהתנדב שבע שנים במועצת העיר למענה, אני מתקשה להשלים עם הפיכת חגה של העיר ליום ביקורתה. אולם דווקא מתוך אהבתה, יהיה זה חטא לא לנצל את היום הזה לדיון מעמיק ורציני במצבה של העיר ובאתגרים הלאומיים שהיא משקפת.

ירושלים חוגגת 54 שנים לאיחודה. לאחר מלחמת ששת הימים סופחו אל ירושלים כ- 70,000 דונם שלא היו חלק מהעיר לפני המלחמה. כתוצאה מכך, הרוב היהודי הגורף בעיר הצטמצם ורבע מהעיר היו לא יהודים. בשל קצב ילודה גבוה והגירה משטחי יו"ש המיעוט הערבי בירושלים גדל בהדרגה והרוב היהודי נשחק בהתמדה.

בשנת 2019 הרוב היהודי בעיר עמד על 62% בלבד, מול 38% ערבים ואחרים. השנה, זו פעם ראשונה מאז 1967 בה הרוב היהודי לא המשיך להישחק ונותר במקומו. הסיבה המרכזית היא שינוי קצב הילודה. בשנה האחרונה נולדו בירושלים כ- 20,500 ילדים כאשר 64% נולדו לנשים יהודיות ורק 36% לנשים ערביות. ואלו כבר חדשות טובות. בשנים האחרונות נשים יהודיות יולדות יותר מנשים ערביות ואם המגמה הזו תימשך, צפוי הרוב היהודי בירושלים לגדול בשנים הקרובות, מגמה מאוד מבורכת.

אבל הנתונים הדמוגרפיים טומנים בחובם אתגרים נוספים. לצד הילודה הגדולה קלטה ירושלים כ- 3,100 עולים חדשים בשנה החולפת. אך בסופו של דבר העיר ממשיכה לאבד אוכלוסיה. בשנה החולפת 11,300 ישראלים עברו מערים אחרות להתגורר בירושלים, אך 19,300 ירושלמים בחרו לעזוב את העיר למקומות אחרים. בשורה התחתונה עזבו את ירושלים 8,000 תושבים, יותר מאשר עברו אליה.

כשבוחנים את יעדי ההגירה של הירושלמים, מתגלה תופעה מטרידה. 2,300 איש עזבו ליישובים בעלי אופי חרדי ו- 2,300 ליישובים בעלי אופי דתי או חילוני. מכיוון שהאוכלוסיה החרדית גדולה יותר מהאוכלוסיה הכללית, המספרים הללו משפיעים על מאזן האוכלוסיה בעיר לטובת הרוב החרדי.

"אם ירושלים לא תהיה בירתו של כל עם ישראל, היא לא תהיה בירתו של אף אחד"

ואכן, בשנה החולפת הגיעה האוכלוסייה החרדית לשיא גודלה היחסי בעיר, והיא מונה כיום כ- 27% מכלל העיר וכ- 49.5% מהאוכלוסייה היהודית בעיר.

כאשר משלבים את הנתונים, מגלים עיר שבה החרדים והערבים יחד מהווים 59% מהעיר. מדובר בשני מגזרים עם שיעור השתתפות נמוך בכח העבודה, בעלי השכלה נמוכה והכנסה נמוכה. זו הסיבה שירושלים התדרדרה לאשכול חברתית כלכלי מספר 3, וזו הסיבה שלעירייה אין מספיק כסף להעניק שירותים ראויים עד שהם נאלצים לשנורר כסף מהממשלה באמצעות מענקי איזון, שלא לדבר על לחסום את משרד האוצר במשאיות זבל.

כדי לטפל בבעיות הדמוגרפיות הללו ירושלים צריכה להפוך אטרקטיבית לאוכלוסייה יצרנית. למשפחות יצרניות, חילוניות, מסורתיות ודתיות שיוכלו לגור כאן בהתאם לאמונתן, להתפרנס כאן בכבוד ולקבל שירותים משמעותיים כמו בערים אחרות.
מדינת ישראל תידרש להשקיע יותר בפיתוח מרכזי תעסוקה ותכניות הכשרה בעיר, להשקיע בתחבורה ותשתיות וגם בשירותים היומיומיים של העירייה שיהפכו אותו לאטרקטיבית כמו הערים הגדולות האחרות.

אך זה רק צד אחד של המטבע. אין מנוס אלא לשים סוף לסבסוד העוני, להנחות בארנונה, לתמיכה בחינוך שאינו מעניק השכלה ולשאר המענקים והתמריצים שאוכלוסיות העוני מקבלות כדי לשמר את מצבן. רק כך היא תהיה יותר בריאה כלכלה, יותר עשירה ויותר אטרקטיבית גם למגזר החילוני.

אם לא יקרה מהפך, חלקים נרחבים בציבור עלולים לתפוס את ירושלים כעיר ספר ולא כעיר הבירה שלהם. וההשלכות מסוכנות: אם היא לא עיר הבירה, ממילא, ניתן לוותר על חלקים בה, להתפשר עליה ואין צורך להשקיע בה.

אם ירושלים לא תהיה בירתו של כל עם ישראל, היא לא תהיה בירתו של אף אחד.