הצלצול הזה לגמרי בשבילנו

לפני שבועיים הלך לעולמו שחקן הקולנוע סידני פואטייה. לאורך הקריירה פורצת הדרך שלו, שיחק פואטייה גם בשני סרטים ידועים שעלילתם התרחשה בין כותלי בית הספר. באחד, "זרע הפורענות" מ־1955, הוא גילם תלמיד פרוע, ובשני, "לאדוני באהבה" מ־1967, עבר פואטייה לצד השני של הכיתה וגילם מורה כריזמטי. סרטים אלה סייעו בהפיכת המסע החינוכי לנושא אהוב בקולנוע האמריקני. בעקבותיהם הגיעו, בין השאר, "ללכת שבי אחריו" וסרטי הארי פוטר, שתיארו, בתורם, את המפגש המבורך המתקיים בין מורה לבין תלמידיו, ואת הדיאלוג הפורה ביניהם שעשוי מפגש כזה לייצר.

הפופולריות של סרטי בית הספר חשפה את האמונה המשותפת למורים, תלמידים והורים בכל גיל ביכולתם של מוסדות חינוכיים לשמש כמקומות משמעותיים, משני חיים. בעולם המתערער תדיר, צולמה הכיתה כנווה מדבר יציב וערכי, קבוצת תמיכה המציידת את חבריה בידע וכוחות נפש הנחוצים להמשך הדרך. הגדרתו הנהדרת של יאנוש קורצ'אק את המורה כ"חבר מנוסה" הוצגה בהם במלוא תפארתה.בכיתות הקולנועיות דוברות האנגלית התגלה הצורך הנצחי בהעברת ידע וכישורי חיים ממורה לתלמיד, מדור לדור. למרבה הצער, חיפוש אחרי כיתות דומות דוברות עברית, מוכתר מיד בציון נכשל.

"אתה חושב שאתה קורצ'אק?!" מטיחה מורה אחת במורה אחר באחת הסצנות הראשונות בסדרה "שעת אפס" ומבהירה לנו שאנחנו איננו בהוגרווטס יותר. הסדרה המדוברת, שעלתה לאחרונה ב"כאן 11", מספקת מסקנות עגומות אודות איכויותיו של המורה המקומי. את אמיר, המורה לאזרחות גיבור הסדרה, לא מניעה דאגה לתלמידים ולמקצוע שבחר ללמד, אלא רצון לזכות באהדה ובניצחון בכל ויכוח ודיון המתקיים בכיתתו. כשהוא אינו מצליח להתמודד עם טענותיה של תלמידה סוערת ומוכשרת, אין לו בעיה לשחרר הערה מעליבה על אודות משקלה. ההערה חושפת את מחויבותו לשמירת תדמיתו החיצונית גם במחיר פגיעה בחניכיו. רעיו לחדר המורים מתקשים גם הם להעפיל אל רום ייעודם החינוכי, והתוצאה הבלתי נמנעת היא הפיכתו של בית הספר מעיר מקלט לשדה קרב. ב"שעת אפס" מלמדים המורים את תלמידיהם שיעור בכוחנות והשיעור מופנם ומיושם היטב.

גם הסדרה "האחיין שלי בנץ" - מצחיקה, שנונה וחמודה ככל שתהיה - אינה מבשרת טובות למעמדו של החינוך בישראל. גם היא מוקדשת לתיאור עלילותיו של מורה תאב שררה וגם בה מוצגים התלמידים כפיקחים יותר ממחנכם העלוב. הם מנסים להתבגר בעוד הוא רק רוצה להתיישב על כורסת המנהל. לשם כך הוא מוכר את נשמתו לשטן ומגלה שבית הספר הנו המקום הכי חם בגיהינום. לצד היכרות עם לוציפר ובני משפחתו, הוא מתעמת גם עם כמה תלמידים אנושיים, שטניים לא פחות (האם כך, רומזת הסדרה, רואים מרבית המורים את תלמידיהם?!).

גם "שעת אפס" וגם "האחיין שלי בנץ" מציגות את בית הספר כטריטוריה אשר חינוך וערכים אינם גרים בה יותר. הסדרות מעידות על האופן שבו נתפסים מורים בישראל ועל הנטייה הגוברת להציב מורים, תלמידים והורים מצדדיה המנוגדים של בריקדה חינוכית. בדרכן, הן מספקות לנו צלצול השכמה. הלוואי שנתעורר. הצלצול הזה הוא לגמרי בשבילנו.