יומיים לאחר 14 בפברואר 1949, היום שבו התקיימה ישיבתה הראשונה של האספה המכוננת, הוחלט כי בית המחוקקים הישראלי ייקרא "הכנסת" וכי מדי שנה יצוין בט"ו בשבט לא רק "חג האילנות" אלא גם יום הולדתו של הפרלמנט העברי. במשך שנים היתה סיבה אמיתית למסיבה: הכנסת היתה משכנו של הפרלמנטריזם המהותי. אזרחים שרצו לעצב את גורל האומה ידעו שייעודם הוא הכנסת. חברי הכנסת היו סופרים ועסקנים, משוררים וחקלאים, אינטלקטואלים ומנהיגי עובדים, כולם עסקו בפולמוסים בלתי פוסקים, ובסופו של דבר - בין שיישמו חקיקה ובין שעיצבו מדיניות - כולם קמו בבוקר לעסוק בקידום ערכים.
בשנים האחרונות הפכה הכנסת למרחב שאת הרכיב הערכי שלו - התמקדות במלאכת החקיקה ועיצוב המדיניות - מחדירים לתוכו שחקנים ממגרשים חיצוניים. חברי הכנסת מקבלים את אלה "מן המוכן". אפילו חוק יסוד כמו "חוק הלאום" נמסר למפלגות הימין על ידי "פורום קהלת", "מכון בגין למשפט וציונות" ו"המרכז לאסטרטגיה ציונית". כמעט לכל עמותה בחברה האזרחית ("קו לעובד", "שדולת הנשים" - הרשימה היא אינסופית) קיימת מחלקת חקיקה המוסרת לחברי וחברות הכנסת הצעות חוק מושלמות, ואלו, לרוב ללא שינוי אות אחת, מקדמים אותן להצבעה. מה עושים הח"כים במליאה? הרי תמיד זה "תכף בחירות", לא? ולמי יש זמן לחוקק בכלל? הם עסוקים בניצול הכנסת המסוקרת לטובת קידום הקמפיין הבא.
לסדר היום הציבורי עולות מעת לעת פסיקות בג"ץ ה"מעזות" להתערב במדיניות הציבורית. אלו מוצגות בכעס כמעקף של הציבור, כמי שקודמו על ידי זירה משפטית שלרוב הציבור אין כלל נגישות להשפעה עליה. אך כמה מן הציבור מודעים לעובדה כי פעילות רוב הח"כים מבוצעת על ידי זירה אליטיסטית לא פחות - החברה האזרחית - שמייצרת לח"כים סדר יום? שקובעת אילו בעיות תהפוכנה חברתיות ותזכינה לטיפול פרלמנטרי, ואילו תישארנה שקופות והכנסת כלל לא "תראה" אותן?
יום הולדתה ה־73 של הכנסת הוא יום עצוב. זוהי כנסת שלמעט יוצאים מן הכלל - חבריה מצויים בקמפיין בלתי פוסק. זמנם לא מוקדש כמעט לעיסוק במהות. בכל הקשור לסדרי היום הלאומיים, החברתיים והערכיים שהם מקדמים - הם תלויים לחלוטין בשחקנים חוץ־פרלמנטריים. הציבור לא מודע לכך שחבר הכנסת שהוא בוחר אינו בעל משמעות כשלעצמו, אלא העמותות שתשפענה עליו בהמשך הדרך - וכי הדרך להשפיע כלל אינה "להגיע" לכנסת אלא למסד ארגון מגזר שלישי שיעצב סדר יום שיזין את הח"כים במליאה.
ייתכן שבמצב חוקתי אחר, שבמסגרתו לא תוכלנה להיערך בחירות חדשות לבקרים, יוכלו הח"כים להתפנות גם לפרלמנטריזם מהותי, ולהשיב לכנסת את המעמד הראוי לה. אז לא יתפסו אותה רק כפלטפורמה תקשורתית שכל ייעודה יצירת פרובוקטיביות לקהל הבוחרים, אלא כזירה לאומית של עיסוק מהותי בקידום ערכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו