שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר, התמנה לאחרונה למשרת רקטור הספרייה הלאומית. אנחת רווחה נשמעה בקרב המחנה הלאומי - לפחות הוא לא התמנה לבית המשפט העליון, וכמה נזק כבר יכול לגרום מינוי, שנוי במחלוקת ככל שיהיה, למשרה יבשושית וחסרת השפעה פוליטית.
אלא שניצן לא מופיע סתם - הוא דופק כניסה. ואכן, הליך המינוי שלו היה הגון, שקוף ועמד בסטנדרטים המחמירים שאליהם כבר התרגלנו בכל הקשור אליו ולתחומי אחריותו.
את הדברים כתבה בפירוט פרופ' טליה איינהורן, ועמותת "לביא" ותחקיריה של אילה חסון דאגו לשפוך אור יום על המהלך הלכאורה־מושחת של מינוי ניצן. אני רק נותן כאן את ההיילייטס, כמו שאומרים.
אין לספרייה הלאומית תפקיד רקטור, ותפקיד לא־קיים זה מעולם לא אויש, עד שהגיע ניצן. המכרז, תפור ומחויט על פי מידותיו, התפרסם באתר אינטרנט נידח, רחוק מהעין, רחוק מהלב. המשרה במהותה עוסקת בניהול סגל עובדי המוסד, אבל אל תצחיקו את הפרקליט בעל התיאבון הבריא.
אם אין תפקיד "רקטור", הבה נשנה את הטייטל ל"מנהל אקדמי". וכך, על ראשם של שני אנשים מוכשרים וראויים אשר מנהלים את תוכן הספרייה, הוצנח הפרקליט שניסיונו בספרנות מתקרב לאפס, סמכויותיהם הועברו אליו, וכעת הכספת של הקאנון העברי מופקדת בידיו.
רק איש קטנוני כמוני יוסיף ויציין שצירוף מקרים תמים לחלוטין כמעט הכפיל את תקציב הספרייה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של ממשלת הריפוי, וזאת חמש דקות מטאפוריות לפני המינוי המרענן.
זו אפילו לא מחצית מהלכלוך, אבל רמת העבריינות לכאורה של הליך המינוי הזה לא תרגש מישהו מסביבתו של ניצן. איך אומרים - פחחח.
לזכותו יש לומר - ניצן טיפוס נמרץ. תהיה זו תמימות לחשוב שבסמכותו, זו החוקית וזו שאיננה, ישתמש לטובת סידור דפדפת כרטיסי ההשאלה או בלחשושי שששש נזעמים כלפי קוראים מבוהלים. הוא לא ירכב מפויס אל השקיעה, ואת סמכויותיו החדשות מהניילון ינצל לטובת המשך מפעלותיו.
מדובר באובססיה. לא סטנדרטים, לא מראית עין ובוודאי לא מכשלות ערכיות, סליחה על הצרפתית, יעמדו בדרכה. ניצן השמיד את יושרתה של הפרקליטות, שזכתה לחמישה אחוזי אמון בקרב הציבור תחת הנהגתו, ושעבד את אנשיה למסע ציד פוליטי תוך שהוא מפגין שלוות נפש מעוררת התפעלות בפני מהלכים עברייניים הראויים לסדרה בנטפליקס.
ניצן לא "עשה את שלו". אדרבה, להערכתי, לאחר שתשתתקנה פעיות הימין בנוגע למינוי, יפשיל ניצן שרוולים - וקדימה לעבודה.
חוק הספרייה הלאומית מקנה לדירקטוריון את האפשרות לשלוט בתוכן הנשמר בספרייה, להחליט איזה קונטרס נכנס לכספת ואיזה ספר יגורש ממנה אחר כבוד. עד היום, מיותר לציין, החוק הזה היה אות מתה כפי שראוי לו. ואז הגיע שי ניצן.
הלוואי שאני טועה, אבל אני מציע לפקוח עין על הנעשה במוסד החשוב הזה מכאן והלאה. הכותרת לטור הבא שלי בעניין זה, שאותה שאלתי מפרופ' איינהורן, כבר מוכנה: "הספרייה הפוסט־לאומית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו