צריך להודות: הונאת הבוחרים מובנית בשיטה

קואליציית לפיד־בנט עלולה להיות שפל חדש בשיטת הבחירות היחסית־ארצית. שני התפקוּדים הדמוקרטיים נתונים בסכנה: ייצוג אינטרסים וערכים של הציבור ויצירת ממשלה יציבה. טוענים ששיטה אלקטורלית־פרלמנטרית כמו שלנו היא המבטיחה ייצוג נאמן של הציבור, ואילו היפוכה, השיטה האזורית־רובנית, הנוהגת למשל בבריטניה, היא השיטה הדו־מפלגתית (בדרך כלל) המבטיחה יציבות ומשילות. הוכח שזו טעות: השיטה האסונית שלנו כושלת גם בייצוג הציבור, לא רק בייצוב השלטון.

הכשל בייצוב השלטון בולט עכשיו לעין מי שרוצה לראות מעבר לאובססיה בעד או נגד נתניהו. מבנית, השיטה היחסית־ארצית היא שיטה מפוררת, המתגמלת ריבוי מפלגות ומענישה על איחודים. אחוז חסימה גבוה לא מונע ריבוי, כמו שראינו אחרי שאימצנו את עצת אחיתופל של ליברמן להעלותו, ועלול לעוות את יחסי הכוחות, כמו שקרה כש"הימין החדש" לא עברה אותו וכמעט קרה למפלגות שמאל ב־2021.

היסטורית, נמנעו בתחילה נזקי השיטה הודות לגורמים אחרים, אבל הם הפסיקו לסייע ברבות השנים. הראשון שבהם היה עוצמתה של מפלגת השלטון הראשונה שלנו, מפא"י. היא היתה המפלגה המייסדת, המנצחת במעבר משואה לתקומה, ולכן היתה חזקה כל כך עד שהשאלה היתה רק מי יהיו השותפות שלה לקואליציה. זה נגמר ב־1977, ואחרי תקופת דומיננטיות קצרה של הליכוד, השיטה הישראלית אינה מסוגלת לייצר הכרעה ברורה והיא נדרשת לפשרות משתקות (ממשלות האחדות ששקעו בלבנון, ממשלת נתניהו־גנץ, ממשלת לפיד־בנט?) או ל"פתרונות" כמו בחירה ישירה של ראש ממשלה, שפוררה עוד יותר את הזירה הפוליטית הישראלית.

"הונאת הציבור פעם אחר פעם בהקמת קואליציות אינה רק פועל יוצא של מנהיגים מקולקלים. היא מובנית אל השיטה היחסית-ארצית"

הפן הזה במשבר הפוליטי הנוכחי, חוסר יציבות שלטונית, הוא תולדה של תהליך היסטורי ארוך. אבל במשבר עתה נראית בבירור העובדה שהשיטה היחסית־ארצית כושלת גם בייצוג רצונותיו של הציבור וחזונו לעתיד. הונאת הציבור פעם אחר פעם בהקמת קואליציות אינה רק פועל יוצא של מנהיגים מקולקלים. היא מובנית אל השיטה היחסית-ארצית, כי הקואליציה אינה מתרקמת לפני הבחירות, כמו בשיטה האזורית־רובנית, אלא נוצרת אחרי הבחירות, כשאין לבוחר כל השפעה על הרכבה. בנט אומר עכשיו לבוחריו: נכון, הבטחתי, אבל אם לא אפר את הבטחותיי, לא תקום ממשלה בישראל.

גנץ אמר אותו דבר, לפני שכשל בניסיונו לחבור עם המשותפת, וכמוהו נתניהו, בהתקשרות עם עבאס. "למען היציבות השלטונית, עלינו למעול בייצוג שלכם", הם אומרים לבוחרים.הונאת בוחרים היא דרכה של השיטה הזאת להשיג את היציבות שהיא אינה משיגה בבחירות שאינן מובילות להכרעה.לא אופי הפוליטיקאים קובע כאן. השיטה שהם פועלים בתוכה היא הקובעת. לכן היא לא רק לא יציבה - היא גם לא יציגה, ושני הכשלים קשורים.

הפתרון הוא שיטה אזורית־רובנית במתכונת הבריטית. היא לא רק יציבה, אלא גם טובה יותר בייצוג הציבור. לא נכון שזו שיטה לא קואליציונית, המוחקת את הגוונים בציבור. הקואליציות שבשיטה הזאת נרקמות בתוך המפלגות הגדולות שהיא יוצרת, ומוצגות לשיפוט הבוחר. לכן אי אפשר לרמות אותו אחרי הבחירות. רוב החרדים, למשל, יהיו אגף מסוים במפלגה שמרנית־ימנית, ואילו רוב הערבים יהיו אגף כזה במפלגה פרוגרסיבית־יונית. השילוב שלהם בפוליטיקה דווקא יתעצם, אבל לטובה, מפני שהשיטה הרובנית, של "המנצח זוכה בכל", היא גם שיטה ממתנת: אם הם יקצינו יתר על המידה את המפלגות שלהם, הם יגרמו להן לאבד "קולת צפים" ולהפסיד ליריבתן.

זה יקרה, מפני שאנחנו חברה חפצת חיים והשיטה הנוכחית אינה בת־קיום. השאלה היא מתי זה יקרה - אחרי המשבר הנוכחי או אחרי משבר חמור ממנו, חלילה. המפלגות העיקריות מוכרחות להתעשת ולהבין, בלחץ הציבור, שעליהן להתאים עצמן לשיטה אחרת. זה חייב להיות מפעל משותף לכולן מתוך מגמה לספח אליהן את האגפים האחרים שבקצות הקשת הפוליטית, שגם להם יש מקום. עתיד הפוליטיקה הישראלית תלוי בשינוי השיטה.